בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עמ"נ 17728-02-21 פלונים' נ' מדינת ישראל תיק חיצוני: 1709-20
בפני כבוד השופט עודד שחם
מערערים
פלונים
על ידי י' כץ – מסטבאום, עו"ד
נגד משיבים מדינת ישראל על ידי י' פוגלמן, עו"ד, מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
חקיקה שאוזכרה:
פסק דין
בפניי ערעור מנהלי.
1. הערעור מופנה נגד פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952 (להלן – בית הדין וחוק הכניסה לישראל) בערר (י-ם) 1709-20 מיום 28.12.20 (כב' הדיין מ' דורפמן).
2. המערערים הם בני משפחה אחת. המערער 1 (להלן – המערער) הוא אזרח הפיליפינים, יליד שנת 1975. הוא נכנס לישראל לראשונה בשנת 1998. המערערת 2 (להלן – המערערת; ביחד ייקראו השניים להלן – בני הזוג) גם היא אזרחית הפיליפינים, ילידת שנת 1974. היא נכנסה לישראל לראשונה בשנת 1997. השנים נישאו במדינת נתינותם בשנת 1994[1]. לשנים נולדו בישראל שלושה ילדים, הם המערערים 3 (יליד שנת 2000); 4 (ילידת שנת 2004); ו – 5 (יליד שנת 2010; להלן ייקראו מערערים 3 – 5 – הילדים).
3. המערערים פנו לראשונה בבקשה לקבלת מעמד במדינת ישראל בשנת 2006. הדבר נעשה מכוח החלטת ממשלה מס' 156 בעניין מתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל (להלן – החלטת הממשלה). בהמשך להליכים שונים, המפורטים בפסק דינו של בית הדין, התקבלה (21.9.14) החלטה לדחות את הבקשה, בשל מניעה פלילית (הנוגעת למערער).
4. נגד החלטה זו הוגש ערר (ערר (תל אביב) 3205-17, להלן – הערר הראשון). ביום 23.1.18 ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים (כב' הדיין ד' ברגמן), בו נקבע, לאחר תיאור תמציתי של ההליכים הקודמים, כך:
"4. בנסיבות אלה, ולאור ההשלכות הכבדות של החלטת המשיב על טובת הקטינים, מצאתי כי יש לבחון את עניינם של העוררים בהסתמך על נתונים עדכניים, ובכלל זאת לשוב ולבחון את עברו הפלילי של העורר 1 (המערער – ע.ש.), באספקלריה של החלטת הממשלה 156, הקובעת כי ההסדר לעניין ילדי זרים לא יחול על מי שקיימת בעניינו מניעה פלילית לקבלת מעמד בישראל.
5. העוררים יגישו בתוך 30 יום מהיום בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, תוך פירוט הרקע העובדתי, פירוט מצבם של הקטינים, ותיאור עמידתם הנטענת בתנאי החלטת הממשלה 156.
6. עניינם של העוררים יובא בפני הוועדה הבינמשרדית (לעניינים הומניטריים – ע.ש.; להלן – הוועדה), ועד לאחר מסירת החלטתה לא יינקטו כנגד העוררים הליכי אכיפה".
5. בהמשך לפסק הדין, הגישו המערערים למשיב (22.2.18) בקשה למתן מעמד בהתאם להחלטת הממשלה. ביום 25.11.19 דנה הוועדה בבקשה. ביום 21.1.20 אימץ מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה את המלצת הוועדה, והחליט לסרב לבקשה. בפסק הדין מושא הערעור שבפניי דחה בית הדין את עררם של המערערים על החלטה זו. מכאן הערעור שבפניי.
6. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, על רקע החומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור, בהתאם למפורט להלן. אעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.
7. נקודת המוצא לדיון מצויה בפסק הדין בערר הראשון. פסק הדין בא בעקבות מחלוקת בין הצדדים בשאלת תחולתה של החלטת הממשלה על העניין (ראו פרוטוקול הדיון בבית הדין, 23.1.18). עמדת המערערים הייתה, כי יש לבחון את עניינם באספקלריה של החלטת הממשלה. המשיב התנגד לכך. עמדתו הייתה כי יש לבחון את העניין "באפיק הרגיל של נוהל הוועדה ההומניטרית". משלא הושגה הסכמה בין הצדדים, הכריע בית הדין כמפורט לעיל. אף אחד מן הצדדים לא השיג על הכרעה זו. משכך, הפכה להיות חלוטה. ככזו, היא מהווה מעשה בית דין, המחייב את שני הצדדים להתדיינות.
8. בפסק הדין בערר הראשון קבע בית הדין מפורשות, כי את עברו הפלילי של המערער יש לבחון באספקלריה של החלטת הממשלה. כן קבע, כי בבקשה שעל המערערים להגיש, עליהם לפרט את עמידתם הנטענת בתנאים שנקבעו בהחלטת הממשלה. המערערים פעלו בדרך זו בבקשה שהגישו. חרף זאת, בהחלטה מושא הערר, אין כל התייחסות לעמידת המערערים בתנאים האמורים. אף בפסק הדין מושא הערעור שבפניי אין התייחסות מפורשת לכך, למעט דיון בשאלת קיומה של מניעה פלילית (עניין בו אעסוק בסמוך). יוצא, כי המשיב לא קיים את הוראת בית הדין בפסק הדין בערר הראשון. עמדתו העקרונית של המשיב, אשר הובאה גם בפניי, לפיה החלטת הממשלה אינה חלה עוד, אינה יכולה להוות טעם מניח את הדעת למחדל זה, שעה שהמשיב לא חלק על פסק הדין, אשר הפך, כמוסבר, לחלוט. במצב זה, יש להורות על השבת העניין לוועדה, על מנת שזו תידרש לעניין, בהתאם להוראות שניתנו בפסק הדין בערר הראשון.
9. ודוק. לא נעלם מעיניי, כי בפסק הדין בערר הראשון הורה בית הדין על הגשת בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים. הוועדה דנה בבקשת המערערים מנקודת מבט זו. ברם, הוראה זו לא עמדה בבידודה. כמפורט, נכללו בפסק הדין האמור הוראות אופרטיביות נוספות. על הגורמים המוסמכים מטעם המשיב היה לפעול בהתאם להוראות אלה. משחובה זו לא קוימה, אין מנוס מהשבת העניין אליהם, על מנת שישלימו את מלאכתם.
10. לא נעלם מעיניי גם, כי מדובר בבקשה שהוגשה בשנת 2018, לאחר שחלף המועד שנקבע בהחלטת הממשלה להגשת בקשות על פיה. ברם, אף בכך אין כדי לגרוע מן ההוראות האופרטיביות הברורות שבפסק הדין בערר הראשון. בתורן, הוראות אלה מלמדות כי לגישת בית הדין, הייתה זיקה של המשכיות בין הבקשה המקורית שהגישו המערערים, על פי החלטת הממשלה, לבין הבקשה אשר הורה על הגשתה בפסק הדין. במצב זה, חלוף המועד שנקבע בהחלטת הממשלה אינו עומד למערערים לרועץ.
11. אשר לעניין המניעה הפלילית. אין מחלוקת, כי על פי החלטת הממשלה, ההסדר שנקבע בה אינו חל על מי שקיימת בעניינו מניעה פלילית. הסדר דומה נקבע בהחלטה נוספת שקיבלה הממשלה באותו עניין (מס' 2183, 1.8.2010).
12. בהחלטת מנכ"ל הרשות אין קביעה ברורה בדבר מניעה פלילית. ההתייחסות שבה לעניין זה מוצתה בהערה כי על מבקשי "מעמד מטעמים הומניטריים – מעמד שמעצם טבעו הינו לפנים משורת הדין – לבוא בידיים נקיות וללא עיסוק בפלילים, מה שאינו מתקיים בבקשה זו". בית הדין לא קבע אף הוא באופן פוזיטיבי כי קיימת במקרה זה מניעה פלילית. קביעתו הייתה, כי הואיל והמערער הוא עבריין שהורשע בעבירה של תקיפת קטין, והתנהלו בעניינו מספר הליכים פליליים, המערערים אינם יכולים להיבנות מהחלטת הממשלה (בפסקה 9 לפסק הדין).
13. קביעות אלה מעוררות קושי. מן החומר עולה, כי לחובתו של המערער אכן עומדים שני הליכים פליליים שנוהלו נגדו. האחד נוגע לתקיפת קטין שהתרחשה ביום 29.11.05. עניינו של הליך זה נגע לקטין ששהה במעון שניהלו בני הזוג. הליך זה הסתיים באי הרשעה (ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בע"פ 7209/09 (10.5.2009)). תוצאה זו התבססה, בין היתר, על קביעת בית המשפט שלערעור כי "אין מדובר בהתנהגות טיפוסית, אלא באירוע יוצא דופן ....". בתוך כך, ניתן משקל ניכר להשפעה של ההכרעה בהליך הפלילי על בקשת המשפחה למתן מעמד.
14. ההליך הפלילי האחר נגע לאירוע ביוני 2010, בו תקף המערער את בנו הקטין. הליך זה הסתיים בהרשעה בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, תוך ענישה מתונה יחסית (של"צ בהיקף של 150 שעות), אשר נומקה בהמלצת שירות המבחן (אשר התרשם משילובו של המערער בטיפול, יכולתו להיתרם מן הטיפול ושיקום הקשר עם הילד); נטילת אחריות; חלוף הזמן; העדר עבר פלילי; ונסיבות אישיות (ראו גזר דין מיום 20.7.2015 (כב' השופט ע' דרויאן) בת"פ 29843-08-13).
15. בנקודת המוצא, קיומם של שני הליכים פליליים, בהם נקבעה אחריות בשל תקיפת קטין, אכן מעורר קושי לא מבוטל. עם זאת, בני הזוג חדלו, לפני שנים ארוכות, לנהל מעון. האירוע האחרון בו מדובר התרחש לפני כאחת עשרה שנים. אין כל טענה או תשתית בדבר הסתבכויות נוספות של המערער. שני ההליכים הסתיימו בתוצאה עונשית מינורית, יחסית, המלמדת כי מלכתחילה, לא סברו הערכאות השיפוטיות המוסמכות כי מדובר באדם שנשקף ממנו סיכון רב, או כי התנהגותו נגועה בחומרה המצדיקה ענישה משמעותית או מרתיעה.
16. אף כי המסמכים הצריכים לעניין, והנתונים האמורים, עמדו בפני הגורמים המוסמכים מטעם המשיב, כמו גם בפני בית הדין, אין בהחלטותיהם התייחסות ממשית להיבטים אלה. אפשר שבשל כך, נמנעו מקביעה ברורה ומפורשת בדבר קיומה של מניעה פלילית. מכל מקום, בחינה של מכלול היבטיו של העניין, בנקודת הזמן הנוכחית, מלמדת כי קביעה במקרה זה כי קיימת מניעה פלילית, אינה יכולה להתקבל כמסקנה המצויה בד' אמותיו של מתחם הסבירות, בהתחשב בכלל הנסיבות העולות מן התשתית שהוצגה.
17. מעבר לנדרש אוסיף ואעיר, כי אילו הייתה קיימת מניעה פלילית, ספק בעיניי אם היה בה כדי לחייב החלטה המונעת מתן מעמד למערערים 2 – 5. מרכז הכובד של החלטות הממשלה הנזכרות לעיל נמצא בילדיהם של שוהים בלתי חוקיים, אשר התערו בחברה הישראלית ותרבותה. בהתאם לכך, עיקר התנאים בהחלטה מתמקדים בילדים. באופן התואם זאת, המעמד הניתן לילדים העומדים בתנאי ההחלטה הוא רישיון קבע. הוריהם ואחיהם, המוגדרים בהחלטה כ"בני משפחה" (ראו סעיף 5(ב) להחלטה), ככל שאלה עומדים בתנאים הקבועים בהחלטה, יכולים לקבל מכוחה רישיון לישיבת ארעי בלבד. בהחלטה המאוחרת יותר (מס' 2183), הם אף מתויגים כ"נלווים". במצב זה, ובשים לב לכך שבלשון ההחלטה מדובר על מי שקיימת בעניינו מניעה פלילית, קשה להלום דחייה של הבקשה למתן מעמד עבור כלל בני המשפחה, בשל עבירות שביצע אבי המשפחה. הדברים אמורים ביתר שאת במקרה זה, שעה שמשמעות ההחלטה היא דחיית בקשה למתן מעמד, שהגיש קטין אשר נפגע מאחת העבירות. אוסיף ואציין, כי הקביעה שבהחלטת המשיב בבקשה, לפיה מן הראוי כי בני הזוג וילדיהם יצאו יחד את ישראל כיחידה משפחתית אחת, לא נומקה באופן משמעותי. כאמור, דברים אלה נכתבו מעבר לצורך, שכן לגופו של עניין, לא עולה, במכלול נסיבותיו של המקרה, מניעה פלילית במובן החלטת הממשלה.
18. לא נעלמה מעיניי טענת המשיב, הנסמכת על כך שבהחלטת הממשלה נקבע כי "זרים ומשפחותיהם" אשר אינם עומדים בתנאי ההסדר שנקבע, יורחקו מישראל (סעיף 5(ג)). מכך מבקש המשיב להסיק, כי קיומה של מניעה פלילית אצל המערער, משליך בהכרח על שאר בני המשפחה. ברם, קביעה זו בהחלטת הממשלה רחוקה מלהיות מפורשת במידה המאפשרת להסיק ממנה את המסקנה מרחיקת הלכת לה טוען המשיב. לא למותר לציין, כי בהחלטה המאוחרת יותר, מס' 2183, ההוראה הרלוונטית הנוגעת להרחקה ממדינת ישראל סבה על "מבקשים" שאינם עומדים בכל התנאים שנקבעו (סעיף 7 להחלטה). באופן תואם, גם ההוראה העוסקת במניעה פלילית רלוונטית ל"מבקשים" שקיימת בעניינם מניעה כאמור (סעיף 4 להחלטה). על רקע זה קשה עוד יותר לקבל את הטענה הגורפת המבקשת להחיל את המניעה הפלילית הנוגעת למערער, על כלל בני המשפחה. בתוך כך, הטענה האמורה אינה עולה בקנה אחד עם הצורך לפרש את החלטת הממשלה באופן מידתי (למידתיות כשיקול פרשני, ראו רע"א 8432/20 הלוי נ' ועדה לפי סעיף 44ב לפקודת הרופאים (16.2.2021), בפסקה 43 לפסק הדין).
19. כאן המקום לעמוד על הפן ההומניטרי של ההתדיינות. ככלל, בכל הנוגע להתערבות בהחלטות משרד הפנים בענייני מעמד, פסק בית המשפט העליון כי "בהפעילו את סמכותו למתן אשרות ורישיונות ישיבה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל מסור למשיב 1 [שר הפנים – ע.ש.] שיקול דעת רחב ... קל וחומר שרחב הוא שיקול הדעת המסור לו לצורך קבלת החלטה בדבר מתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים חריגים. בהתאמה, יהא גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות ממין זה מצומצם ויוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה הנוגעת למתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים, כגון שיקול זר או פגם חמור אחר היורד לשורש העניין" (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008), בפסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות; ראו גם עע"ם 3919/14 ברנט נ' רשות האוכלוסין וההגירה (18.6.2015)).
20. במקרה זה, העמדה שקיבלה ביטוי בהחלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה היא, כי לא נמצאו טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל. על פי התשתית שהוצגה בפניי הוועדה, לא מצאתי עילה, העומדת באמות המידה הנזכרות לעיל, להתערבות בקביעה זו. בעיון בחומרים שעמדו בפני הוועדה אכן לא עולות נסיבות חריגות, העשויות להצדיק קביעה בדבר קיומם של טעמים הומניטריים ייחודיים במקרה זה. זאת, אף כי ניכר שהילדים התערו והיכו שורשים במדינת ישראל במשך השנים הארוכות ששהו בה, והיא המדינה היחידה שהם מכירים.
21. בכך לא מסתיים הדיון. בפני בית הדין הונחו, בהקשר זה, חוות דעת (10.2.20, 11.2.20) של צוות בית הספר ביאליק רוגוזין, בהתייחס למערערים 4, 5. בהתייחסו לכך, עמד בית הדין על כך, שלא ניתן הסבר מדוע מסמכים אלה לא הוצגו בפני המשיב טרם החלטתו. בית הדין הוסיף, כי המסמכים אינם מהווים תחליף לחוות דעת רפואיות, בפרט של אנשי מקצוע כגון פסיכולוגים או פסיכיאטרים. במצב זה, קבע בית הדין כי לא הוכח שמצבם הנפשי של המערערים 4, 5 מצדיק את המשך שהייתם בישראל. נקבע גם, כי לא הוכח שטיפולים, ככל שהם זקוקים להם, אינם יכולים להינתן בפיליפינים.
22. בהליך שבפניי הוגשה בהקשר זה בקשה (8.2.21) להוספת מסמך, שהוא חוות דעת מומחה של עובדת סוציאלית (ת' דגן כהן). בחוות הדעת, המפרטת את מצבם ונסיבותיהם של הילדים, נכתב, לגבי שלושת הילדים, כי עזיבת המדינה עלולה לגרום להתפרקות נפשית של ממש ולכל הפחות לגרום לנזק משמעותי למצבם הנפשי והסוציאלי. צוין גם, כי עצם המחשבה על ממשות הגירוש תוביל להתדרדרות חמורה במצבם הנפשי, ככל הנראה באופן חסר תקנה.
23. המסמכים האמורים לא הובאו בפני המשיב עובר לקבלת החלטתו. במצב זה, אין זה מן הראוי כי אקבע מסמרות לגביהם, או אדרש בפירוט לטענות שהועלו ביחס אליהם. עם זאת, מתוכנם עולה חשש לקשיים נפשיים, בעוצמה המצדיקה בחינה עניינית של הדברים על ידי הגורם המקצועי, הוא הוועדה הבינמשרדית. הדברים אמורים במיוחד במערערים 4, 5, שהם קטינים. יוצא, כי קיימת בפי המערערים, לכל הפחות, טענה ראויה לבירור כי העולה ממסמכים אלה מצביע על "דבר מה נוסף", המייחד את עניינם ממקרים אחרים בהם עולות בקשות למעמד בנסיבות משפחתיות דומות (לדרישה ל"דבר מה נוסף" כאמור, ראו עע"ם 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (7.7.2009), בפסקה 9 לפסק הדין).
24. ודוק. יש יסוד לעמדת בית הדין, כי היה מקום להציג תשתית זו בפניי הוועדה. למחדל לעניין זה אין בפניי הסבר ברור. עם זאת, נוכח המשקל שניתן בפסיקת בתי המשפט לטובתם של קטינים (ראו, בין היתר, עע"ם 9094/07 סנצ'ס נ' משרד הפנים (4.3.2013), בפסקה 13 לפסק דינו של כב' השופט ח' מלצר), מחדל זה אינו צריך או יכול להוות מחסום בלתי עביר מפני בחינה עניינית כאמור של המשמעות ההומניטרית של העולה מן החומרים שהוגשו. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח החשיבות הרבה שייחס בית הדין לטובת הקטינים, בפסק הדין בערר הראשון. נוכח שיקולים אלה, אני מקבל את הבקשה להוספת המסמך. בהמשך לכך, אני מורה על השבת העניין לוועדה הבינמשרדית, על מנת שתינתן החלטה חדשה בבקשה, אשר תתייחס גם להיבטים ההומניטריים העולים, לכאורה, מן המסמכים הנוספים שהובאו בפני בית הדין ובפניי.
512937125. טרם סיום, אתייחס בקצרה לטענה שהעלו המערערים, בדבר שיהוי בפעולת המשיב. טענה זו אין בידי לקבל. מלכתחילה, המתין המשיב תקופה ארוכה במתן החלטה (הן בבקשה המקורית שהגישו המערערים, הן בערר פנימי שהגישו על דחייתה), על רקע הליכים פליליים שננקטו בעניינו של המערער. לא ניתן לתייג המתנה זו כבלתי סבירה, שכן היא נועדה לאפשר קבלת החלטה מושכלת על יסוד מידע אמין ורלוונטי. ההחלטה משנת 2014 נשלחה למען שמסרו המערערים מלכתחילה למשרד הפנים. לפיכך, חלוף הזמן בשל אי קבלתה בידי המערערים, אינו יכול להיזקף כשיהוי מצד המשיב. בהמשך לכך, היו אלה המערערים שהשתהו בפנייה למשיב עד שעשו כן בשנת 2016. פרק הזמן בו היה הערר הראשון תלוי ועומד בפני בית הדין לעררים, בהמשך לכך, גם הוא אינו רובץ לפתחו של המשיב. אכן, מאז פסק הדין בערר הראשון, ועד לקבלת החלטה על ידי המשיב, חלף פרק זמן לא קצר של כשנתיים. בשלב קודם, חלף פרק זמן של כשנה בין פנייה של ב"כ המערערים למשיב (מאי 2016) לבין קבלת מענה לפנייה (מאי 2017). ברם, אין מדובר בפרקי זמן ארוכים במידה העשויה לשנות במידה מהותית את מקבילית הכוחות של השיקולים הצריכים לעניין בהחלטה על מתן מעמד. אף אין בנמצא תשתית קונקרטית העשויה ללמד על השפעה כאמור של פרק זמן זה על השיקולים האמורים. בנסיבות אלה, אין מדובר בשיקול המטה את הכף, לכאן או לכאן.
5467831326. התוצאה של כל האמור היא, כי הערעור מתקבל, בהתאם לאמור בפסקאות 8, 24 לעיל. אני מתיר למערערים להגיש לוועדה הבינמשרדית בקשה חדשה, בה יוכלו להתייחס למסמכים הנזכרים שנוספו, וזאת עד ליום 30.5.21. בהמשך לכך, תתקבל החלטה חדשה בעניינם של המערערים, אשר תתייחס הן לעמידת המערערים בתנאי החלטת הממשלה (כאמור בפסקה 8 לעיל), הן להיבטים ההומניטריים העולים מן המסמכים הנוספים (כאמור בפסקה 24 לעיל). נוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מורה כי לא יינקטו צעדי אכיפה נגד המערערים, לרבות הרחקתם ממדינת ישראל, עד לחלוף 30 ימים מקבלת החלטה חדשה כאמור.
27. המשיב יישא בהוצאות המערערים בשיעור האגרה ששילמו, וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא משקף את היקף העבודה שהושקעה בהליך זה, ואת הקביעות לעיל. כל הסכומים ישולמו עד ליום 3.6.21.
5129371ניתן היום, ט"ז אייר תשפ"א, 28 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.
54678313
עודד שחם 54678313-/
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
[1] לבני הזוג ילדה בגירה, שנולדה בפיליפינים ונשארה שם. היא אינה צד להליכים אלה.
Comments