תחומי עניין

תחום הנישואין והגירושין במדינת ישראל מנוהל בישראל בהתאם לדין הדתי.

לעומת זאת, למרות שגיור בישראל נעשה באמצעות מערך הגיור, אשר הרבנות הראשית לישראל שולטת בו, אולם הסמכות לכך היא "החלטת ממשלה" ולא חוק של כנסת ישראל. הכנסת מעולם לא העניקה לממסד הרבני האורתודוכסי מעמד בלעדי בתחום הגיור. יתרה מכך – בכל פעם שהובאה הצעה ברוח זו לבית המחוקקים הישראלי היא נדחתה.

עובדה זו שימשה בסיס לפסיקות של בית המשפט העליון בשלושים השנים האחרונות שהעניקו תוקף משפטי לגיור אורתודוכסי על ידי בתי דין אורתודוכסים פרטיים ובתי דין לגיור של התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית שנערכים בחו"ל וכן בתחומי מדינת ישראל.

​

ההכרה של המדינה בגיור אורתודוכסי שנעשה בבית דין פרטי, למשל בית הדין המחמיר של הרב קרליץ בבני ברק, או של הרב פרנק במאה שערים בירושלים, היא תוצאה של מאבק משפטי שניהלה עו"ד יעל כץ מסטבאום בין השנים 2007 ל - 2016, בשם כ - 30 מתגיירים. תוצאת פסק הדין היא כי מי שהתגייר בישראל בבית דין מוכר, כשהוא מחזיק במעמד חוקי כלשהו (גם אשרת תייר) - גיורו מוכר. 

​

ההכרה של המדינה בגיור הרפורמי הינה תוצאה של מאבק משפטי בן 30 שנים שניהל המרכז הרפורמי לדת ומדינה בשם המתגיירים והמתגיירות. מאבק זה נחל לאורך השנים מספר ניצחונות חלקיים והסתיים במרץ 2021 כאשר בית המשפט העליון פסק כי גיור רפורמי בישראל מוכר על ידי המדינה לקבלת אזרחות מתוקף חוק השבות.

ת

העיקרון העומד בבסיס חוק השבות - מתן אזרחות אוטומטית לכל יהודי העולה לארץ ישראל הוא הסעיף העיקרי בחוק השבות.

חוק השבות הונח על שולחן הכנסת ביוני 1950, אישור החוק נקבע לישיבה חגיגית של הכנסת ביום פטירתו של הרצל. הכנסת קיבלה הסתייגות שקבעה את הזכות לשלול עלייה רק ממי שפועל נגד העם היהודי או נגד מדינת ישראל.

לאחר שבית המשפט העליון קבע בבג"ץ שליט שבן של אב יהודי ואם שאינה יהודייה נחשב ליהודי, היו שינויים שהובילו לתיקון לחוק, שהיווה פשרה, על פיה רק בן לאם יהודיה או מי שנתגייר ייחשב ליהודי, אך חוק השבות יוחל גם על בת זוגו וילדיו של יהודי, שאינם יהודים בהתאם להלכה. נוספה להצעה גם הכרה במי שאחד מסביו היה יהודי, או מי שבן זוגו הוא נכדו של יהודי. גם אלה ייחשבו כזכאים לעליה בהתאם לחוק השבות. החוק שעבר סופית בכנסת ב-10 במרץ 1970, גם החריג את מי שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. 

אם כן, מושג מרכזי בחוק השבות הוא המושג "יהודי", וסביב משמעותו התעוררה מחלוקת קשה. בתגובה לפסיקות בג"ץ בפרשת "שמואל אוסוואלד רופאייזן (האח דניאל)" 1962, ובפרשת "שליט" 1969, שעוררה סערה בקרב הציבור היהודי בישראל, תוקן החוק בשנת 1970, ונוספה לו ההגדרה: "יהודי – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".

ההגדרה שהוספה במרץ 1970 השאירה את המחלוקת סביב השאלה למי נתונה סמכות הגיור פתוחה. עד מרץ 2016 הסמכות לגיור היתה נתונה בהתאם להחלטת ממשלה, רק ל"מערך הגיור" שנשלט על ידי הרבנות הראשית ומשרד הפנים.

בפסק דין רגצ'ובה ו - 30 מתגיירים נוספים שיוצגו על ידי עו"ד יעל כץ מסטבאום, נקבע כי כל בית דין מוכר בישראל רשאי לגייר. 

זרמים אחרים ביהדות, כגון היהדות הקונסרבטיבית והיהדות הרפורמית, דרשו שגם להם תינתן הסמכות לגייר.

בפסק הדין בבג"ץ "אליאן (חוה) פסרו גולדשטיין" 1995 (בג"ץ 1031/93), הפריד למעשה בית המשפט העליון בין הקביעה ההלכתית האורתודוקסית בנושא "מיהו יהודי", לבין הקביעה המנהלית.