פסק הדין של גיורים פרטיים, ודיווחים

פסיקה דרמטית 

הארץ

בג"ץ מנפץ את מונופול הרבנות: גיורים פרטיים יוכרו בישראל

בהרכב מורחב קבע היום בית המשפט כי מי שנכנסו לישראל ועברו גיורים בבתי דין פרטיים במגזר החרדי, יהיו זכאים להתאזרח במסגרת חוק השבות. מדובר בהחלטה המחלישה את כוחם של הרבנות הראשית ומערך הגיור הממלכתי. הרב הראשי יצחק יוסף: "שערורייה"

יאיר אטינגר

שרון פולבר

31 במרץ 2016

הרכב של תשעה שופטים בראשות הנשיאה מרים נאור קבע כי יש להכיר בגיורים אורתודוקסיים פרטיים הנערכים בישראל, וכי המתגיירים יהיו זכאים להתאזרח בישראל במסגרת חוק השבות כיהודים לכל דבר. ההחלטה שומטת את הבלעדיות של הרבנות הראשית לישראל ומערך הגיור הממשלתי בעריכת גיורים ומחזקת את בתי הדין הפרטיים הפועלים במגזר החרדי ובמגזר הדתי־לאומי. יש לה השלכות אפשריות גם לגבי גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים בעתיד.

נאור קובעת כי הגבלת ההכרה בגיור למערך הממלכתי בלבד, כעמדת הרבנות ומשרד הפנים, "תביא לפגיעה בזכות השבות שהינה זכות יסודית המוקנית לכל יהודי – ובניגוד להוראות חוק השבות". לדבריה, מרגע שאדם הוא יהודי, גם אם הפך יהודי באמצעות גיור, הוא זכאי לחוק השבות ככל זכאי אחר.

עברו לתצוגת גלריה

בית דין רבני פרטי בבני ברק. מעתה הגיורים בו יוכרו על ידי המדינהצילום: תומר אפלבאום

הרב הראשי הספרדי לישראל יצחק יוסף, הממונה על מערך הגיור, כינה את הפסיקה "שערורייה" והזהיר כי היא "מביאה הלכה למעשה לחיסול מערך הגיור הממלכתי של המדינה". לדבריו, "לא יעלה על הדעת שתעשיית הגיורים הפיראטיים שלא מפוקחים על ידי אף גורם ממשלתי יוכרו כרשמיים".

ככלל, גיורים המתבצעים בישראל, במסגרת מערך הגיור הממלכתי, מיועדים רק למי שכבר נכנסו לישראל במסגרת חוק השבות - בעיקר עולים מחבר המדינות או מאתיופיה שאינם יהודים על פי ההלכה. רק לעתים נדירות מאשרת ועדת החריגים במשרד הפנים לנתינים זרים, כולל בני זוג של ישראלים, לעבור גיור במערך הממלכתי. אלה יכולים להתגייר בישראל מבלי שהדבר יקבל הכרה כלשהי ולחילופין יכולים לצאת מהארץ ולעבור גיור בקהילה אורתודוקסית בחו"ל. רק בחלוף תקופה של שנה מהגיור, יוכלו לבקש זכאות לחוק השבות. במובן זה, מצבם של מתגיירים אורתודוקסים גרוע מזה של מתגיירים בגיורים רפורמיים וקונסרבטיבים, שבג"ץ קבע כבר ב–2002 כי יוכלו להירשם כיהודים במרשם האוכלוסין ובלבד שיש להם כאן מעמד, למשל כבני זוג של אזרחים.

את המצב הזה ביקשו לשנות שלושה עותרים, שעברו גיורים אורתודוקסיים פרטיים בבתי דין במגזר החרדי. מרטינה רגצ'ובה, אזרחית צ'כיה, וויויאנה דל סיסנה קבררה מרטינז, ילידת אקוודור, התגיירו שתיהן, בנפרד, בבית הדין הרבני הפרטי של הרב ניסים קרליץ בבני ברק, מוסד שיפוטי יוקרתי שמספר המתגיירים בו מגיע למאות בשנה. העותר השלישי, שון פטריק מרפי, הוא אזרח קנדה שהתגייר בבית הדין הרבני של הרב פרנק בירושלים. שלושתם אזרחי מדינות זרות שנכנסו לישראל כתיירים, החליטו להתקרב ליהדות, למדו באופן פרטי לגיור ובהמשך עברו גיור בבתי הדין הפרטיים החרדיים, תוך שהם מקבלים על עצמם אורח חיים דתי.

אף שבתי הדין הרבניים הללו מחמירים יותר מבתי הדין הממלכתיים בדרישתם לעמוד בשמירת מצוות, משרד הפנים סירב עד כה להכיר בגיוריהם ואף חייב את המתגיירים לעזוב את ישראל עם פקיעת אשרת השהייה שלהם. המדינה, בשם משרד הפנים, טענה בתשובה לעתירותיהם כי חוק השבות חל רק על מי שהתגייר בעת שכבר שהה בישראל וכי אין להכיר בגיור שנערך בישראל, אלא אם נערך במסגרת מערך הגיור הממלכתי.

לדברי נאור, "לא כל קהילה יהודית באחת מארבע כנפות תבל תיחשב קהילה מוכרת. על קהילה זו להיות בעלת זהות יהודית משותפת, מבוססת וקבועה. על אף האמור, איני רואה מקום למנות, בנסיבות שלפנינו, את פרטיהן של כל אותן קהילות יהודיות אשר יש לראות בהן 'קהילה יהודית מוכרת'".

נאור התייחסה לחשש של משרד הפנים, כי הליכי הגיור ינוצלו על ידי אזרחי מדינות זרות כדי לקבל אזרחות גם ללא זיקה כלשהי לעם היהודי. "יש למנוע ניצול לרעה של הליך הגיור", כתבה נאור, אך הוסיפה כי גיור ממלכתי אינו בהכרח הפתרון: "טלו לדוגמא פלוני שאינו יהודי, המגיע לישראל כדין. במהלך שהותו מתקרב הוא אל היהדות ומבקש להסתפח אל העם היהודי. הוא לומד תקופה ארוכה לקראת הגיור. את הגיור הוא עובר בקהילה אורתודוקסית מוכרת, אשר גם נודעת כמחמירה ביותר, בבית דין של רבנים ידועי שם אשר אינו חלק ממערך הגיור הממלכתי. זאת, משום שלא ידע על קיומו של מערך הגיור הממלכתי או משום שבחר לעבור גיור מחמיר יותר. לאחר הגיור, חי הוא בקרב קהילה יהודית ומקיים בדבקות אורח חיים דתי. האמנם גיורו של פלוני זה אינו מקיים את התכליות שביסוד חוק השבות? היש סיבה כי נניח מראש שגיורו אינו כן? תשובתי לשאלות אלה היא בשלילה".

לדברי השופט ניל הנדל, "במדינתנו ישנה רבנות ראשית האמונה על סוגיות דתיות מגוונות. לא באתי לערער על מעמדה. אולם, במקרה שלפנינו אין בחוק השבות הסמכה מפורשת המעניקה לרבנות הראשית שליטה בלעדית בהליכי הגיור", וזאת בניגוד למשל לחוק איסור ההונאה בכשרות. עוד אמר כי "יצירת ריכוזיות מוגזמת, ומתן מונופול מוחלט לרבנות הראשית על מוסד הגיור – מונופול שמשמעותו המעשית היא אימוץ גישה מחמירה והצבת מכשולים בפני יהודים המבקשים לעלות ארצה – עומדים בניגוד לתכלית המרכזית של חוק השבות, היא עידוד העלייה".

ברקע הפסיקה עומדות עתירות של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית לקבל הכרה מלאה בגיוריהם בישראל, כולל בחוק השבות. מספר פעמים התייחס בג"ץ לעתירות אלה, והעדיף לפסוק קודם לכן בעתיד הגיורים הפרטיים האורתודוקסיים. בקיץ שעבר הוקמה בישראל גם רשת בתי דין אורתודוקסיים לגיור, "גיור כהלכה", שבראשה עומדים רבנים בכירים בציונות הדתית שנואשו ממערך הגיור הממלכתי ומהרבנות הראשית. ייתכן כי גם אלה יוכלו לקבל הכרה בגיוריהם, עוד קודם להכרה בגיורים הרפורמיים והקונסרבטיביים.

את העמדה המסתייגת בפסק הדין הביע השופט אליקים רובינשטיין, שכתב כי בית המשפט נותן יד ל"דיסהרמוניה בנושא הגיור" ובמיוחד על רקע העובדה שהיא סוללת דרך בפני התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית לבקש הכרה מלאה בגיוריהן, דבר שנמצא במחלוקת פוליטית.

הוא מתח ביקורת על המערכת הפוליטית שאין ביכולת לחוקק חוק שיסדיר את נושא הגיור. לדבריו, פסק דינה של נאור וההכרעה שבו "נובעים למרבה הצער מאי־יכולתה של המערכת הפוליטית — הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, הממשלה והכנסת כאחת — להוליד פתרון חקיקתי ראוי לנושא רגיש כמו הגיור. התוצאה הרעה היא הטלתו המתמדת, שוב ושוב, לפתחו של בית משפט זה".

הרב ד"ר שאול פרבר, יו"ר ארגון 'עתים' שהשתתף בעתירה, אמר כי "זהו יום בשורה למאות מתגיירים שעברו גיור אורתודוקסי וגיורם לא הוכר עד עתה. מאבק נוסף של שלוש שנים מגיע לסיומו המוצלח. מאבק זה מצטרף לשורה של מאבקים מוצלחים נוספים, כמו כניסתו של חוק פתיחת איזורי הרישום בנישואין לתוקף השבוע".

פרופ' אביעד הכהן, דיקן המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" שייצג עם עו"ד אלעד קפלן את עמותת "עתים" שהצטרפה לעתירה, סבור כי מדובר במהפכה של ממש. "בפסק דינו הביא בג"ץ מזור לאלפי מתגיירים שעברו גיור כהלכה, כדת וכדין, אך עד היום לא זכו להכרה כיהודים במשרד הפנים שסירב לרשום אותם כיהודים. שנית, בית המשפט קיבל את העמדה שחוק השבות, אחד מחוקי היסוד של מדינת ישראל, נועד להיות חוק מכיל ולא חוק מדיר, חוק שמבטא את רצונה של מדינת ישראל לקלוט עולים. בג"ץ קבע בפעם הראשונה שאין לבתי הדין הממלכתיים מונופול על הגיור, וכל עוד מוכח שהגיור היה כן והתקיים בקהילה יהודית מוכרת, המדינה חייבת להכיר בו לצורך חוק השבות".

עו"ד יזהר הס, מנכ"ל התנועה הקונסרבטיבית: "פסק הדין קובע חד־משמעית שהמונופול האורתודוקסי בגיור, במקרה זה של מערך הגיור הממלכתי, פוגע פגיעה אנושה בזכות השבות, שהינה זכות יסודית המוקנית לכל יהודי". לדבריו, "בית המשפט בחן את הגיור הפרטי שעמד לפניו — שבמקרה זה היה גיור אורתודוקסי בקהילה חרדית — וקבע את הברור מאליו, שאם קהילה יהודית מוכרת קבעה שהאיש יהודי, הוא יהודי. מכאן קצרה הדרך להבנה, ובית המשפט מאותת זאת היטב, שאין דרך אחרת אלא לקבוע כך גם ביחס לכל קהילה יהודית מוכרת אחרת, בין אם היא אורתודוקסית, קונסרבטיבית או רפורמית".

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית: "אנו מצפים מממשלת ישראל, להודיע לאור פסק הדין על הכרתה המלאה בתוקף הגיורים הרפורמים הנערכים בישראל, כשם שהיא מכירה מזה שנים בתוקף גיורים אלו הנערכים בתפוצות. זה הוא יום חג לכל מי שמאמין באחדותו של העם היהודי".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

Ynet

בג"ץ: המדינה תכיר בגיור הפרטי לצורך חוק השבות

בהרכב מורחב של תשעה שופטים קבעה המדינה כי תכיר בגיורים פרטיים שנעשו בקהילות אורתודוכסיות מוכרות, לצורך חוק השבות: "המתנו לדברו של המחוקק. משבוששה הכרעתו לבוא – לא ראינו מנוס מהכרעה שיפוטית בעניין"

תלם יהב וקובי נחשוניפורסם:  31.03.16 , 18:28

בית המשפט העליון פסק כי לצורך "חוק השבות" תכיר המדינה גם בגיורים שבוצעו בקהילות אורתודוכסיות שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי. "המתנו לדברו של המחוקק. משבוששה הכרעתו של המחוקק לבוא – לא ראינו מנוס מהכרעה שיפוטית בעניין זה", קבעו.

בהרכב מורחב של תשעה שופטים בראשות נשיאת בית המשפט, מרים נאור, נקבע היום (ה') כי "אין המדובר בשאלה דתית, אלא אזרחית-ציבורית". עוד הוסיפו השופטים: "איננו קובעים דבר במסגרת הליכים אלה, בשאלת ההכרה בגיור שעברו העותרים בהקשרים אחרים".

מדובר בפסק דין תקדימי הסודק את פני הקרקע - ובתנועות הליבראליות נטו לפרש אותו כמתן גושפנקה לגיורים שלהם, אף ששופטי בג"ץ מדגישים כי התייחסו לגיורים שנתנו בקהילה אורתודוכסית מוכרת ("גיורי קרליץ", על שם בית הדין של הרב החרדי ישעיהו קרליץ), וקבע כי העותרים "הם יהודים לעניין חוק השבות. זאת, לנוכח הליך הגיור שעברו העותרים בקהילה יהודית מוכרת בישראל".

הדרישה: "קהילה יהודית מוכרת"

"את המונח גיור בחוק השבות יש לפרש כגיור שנערך בקהילה יהודית מוכרת בהתאם לאמות המידה הקבועות בה", קבעו השופטים בפסק דין המשתרע על פני 70 עמודים. "על קהילה זו להיות בעלת זהות יהודית משותפת, מבוססת וקבועה".

"על אף האמור, איני רואה מקום למנות, בנסיבות שלפנינו, את פרטיהן של כל אותן קהילות יהודיות אשר יש לראות בהן 'קהילה יהודית מוכרת'", הדגישה השופטת נאור. "אף איני נדרשת לשאלות בדבר מאפייני הסף של קהילה כזו, כגון מהו מספר החברים המזערי בה. לענייננו די בכך שאקבע כי הקהילות האורתודוכסיות בהן התגיירו העותרים שלפנינו, בבני ברק ובירושלים, עונות על הגדרת קהילות מוכרות בהיותן קהילות מבוססות ובעלות זהות יהודית משותפת וידועה".

השופט אליקים רובינשטיין סבר בדעת מיעוט, שיש להמתין 18 חודש עם ביצוע ההחלטה כדי לאפשר למדינה לחוקק חוק שיסדיר את ההכרה במתגיירים ובמגיירים - אך דעתו לא התקבלה.

"איני רואה כל הצדקה לפרש את חוק השבות באופן המביא להפליה בין מי שהתגייר בארץ, לבין מי שהתגייר בחו"ל", אמרה השופטת נאור. "גם מטעם זה, יש להעדיף את הפרשנות לפיה גיור לעניין חוק השבות, הוא גיור שנערך בקהילה יהודית מוכרת על פי אמות המידה הנהוגות בה, בין שנערך בישראל ובין שנערך מחוצה לה".

"ברית מילה חוזרת"

את העתירה הגישו מספר מתגיירים, לאחר שהמדינה סירבה להכיר בגיורם, והצטרפו אליהם התנועה המסורתית והתנועה הרפורמית. בין העותרים: אם ובנה הפעוט, לאחר שמשרד הפנים סירב להכיר ביהדותם - ודרש מהם לעבור גיור מלא, כולל מעין "ברית מילה חוזרת" ("הטפת דם מילה") לבן שהיה אז בן שנתיים, וטבילה לאישה בשנית במקווה טהרה לעיניי דיינים-גברים – כתנאי לרישומם כיהודים. זאת, על אף שהאישה התגיירה בעבר בבית דין חרדי, מהיוקרתיים בעולם, וכבר הוכרה כיהודייה על ידי הרבנות הראשית.

כפי שפרסמנו כאן לפני כשנתיים, בשנת 2011 פנתה א' לבית הדין החרדי-ליטאי של הרב הבכיר נסים קרליץ בבני ברק, בשל "סחבת, סיבוכים בירוקראטיים ויחס לא הולם עד כדי השפלה" שלטענתה חוותה במערך הגיור הממלכתי. בתחילת 2011 השלימה שם את תהליך הגיור, כעבור כשנה הוכרה כיהודייה על ידי הרבנות בנתניה – ומכוח זה נישאה לאחר כחודשיים, כדת משה וישראל.

בהסתמך על תעודת הנישואין מהרבנות, רשם משרד הפנים את בני הזוג כנשואים, אך אך סירב להכיר ב-א' כיהודייה, אף שאין חולק על תוקפו ההלכתי של הגיור שעברה. השאלה המרכזית שניצבה בפני בג"ץ היא האם להכיר בהם כיהודים לעניין חוק השבות, אף שלא התגיירו במסגרת מערך הגיור הממלכתי.

"זה יום חג"

הרב הראשי לישראל, יצחק יוסף, אמר בתגובה: "זו שערורייה, לא יעלה על הדעת שתעשיית הגיורים הפיראטיים שלא מפוקחים על ידי אף גורם ממשלתי יוכרו כרשמיים". 

בזרמים הלא-אורתודוכסים, כאמור, מפרשים את פסק הדין כך שגם גיורים

שרבניהם ביצעו יוכרו בישראל לעניין חוק בשבות, שהרי גם הקהילות שלהן מוכרות בארץ.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 7625/06בג"ץ 1594/11בג"ץ 1595/11

לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית

העותרת בבג"ץ 7625/06: העותרים בבג"ץ 1594/11: העותרת בבג"ץ 1595/11:מרטינה רגצ'ובה 1. שון פטריק מרפי 2. רחל צפרה אלתר ויויאנה דל סיסנה קבררה מרטינז

נ ג ד

המשיבים בבג"ץ 7625/06:1. משרד הפנים 2. מינהל האוכלוסין 3. ועדת מערך הגיור – משרד ראש הממשלה המשיבים בבג"ץ 1594/11 ובבג"ץ 1595/11:4. מנהלת ההגירה 1. משרד הפנים 2. משרד ראש הממשלה – מערך הגיור

המבקשים להצטרף כמשיבים:1. האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל 3. התנועה המסורתית בישראל המבקשת להצטרף כידיד בית המשפט: עמותת עתים

התנגדות למתן צו על תנאי

תאריכי הישיבות:כ"ג באדר התשע"ג (5.3.2013) י"ג בתמוז התשע"ה (30.6.2015)

בשם העותרת בבג"ץ 7625/06: בשם העותרים בבג"ץ 1594/11 והעותרת בבג"ץ 1595/11: בשם המשיבים בבג"ץ 7625/06, בבג"ץ 1594/11 ובבג"ץ 1595/11: בשם המבקשים להצטרף כמשיבים: בשם המבקשת להצטרף כידיד בית המשפט: עו"ד תיאודור שוורצברג; עו"ד מיטל שוורצברג-חזן עו"ד יעל כץ מסטבאום; עו"ד אלה בורוכוב עו"ד יוכי גנסין; עו"ד רועי שויקה עו"ד ניקול מאור עו"ד אביעד הכהן; עו"ד אלעד קפלן

פסק-דין

הנשיאה מ' נאור:

העותרים שלפנינו באו לישראל ממקומות שונים ברחבי העולם, ועברו בה הליך גיור בקהילה אורתודוכסית שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא האם יש להכיר בהם כיהודים לעניין חוק השבות, התש"י-1950.

העובדות הצריכות לעניין

1. העותרת בבג"ץ 7265/06, מרטינה רגצ'ובה (להלן: מרטינה), היא אזרחית צ'כיה. שם, לדבריה, התקרבה ליהדות. בשנת 2001 הגיעה מרטינה ארצה כתיירת. בשלהי שנת 2001 פגה אשרת התייר שעמה נכנסה לארץ, אך היא נותרה בישראל עד לסוף שנת 2004, אז שבה לצ'כיה. במהלך התקופה שבה שהתה בארץ שלא כדין, התגיירה מרטינה גיור אורתודוכסי בבית הדין של הרב קרליץ בבני ברק, שאינו חלק ממערך הגיור הממלכתי. בשנת 2005, ולאחר גלגולים שונים, הותרה כניסתה ארצה בשנית, והיא פתחה בהליך לקבלת מעמד מכוח מערכת יחסים זוגית עם אזרח ישראלי. בהמשך, לאחר שנפרדה מבן זוגה הישראלי, פנתה מרטינה למערך הגיור הממלכתי בבקשה "לקבל תעודת המרת דת" לנוכח הגיור שעברה, וזאת במטרה להיות זכאית למעמד מכוח חוק השבות. משנדחתה בקשתה, הגישה את העתירה שלפנינו. להשלמת התמונה יצוין, כי בעוד עתירתה תלויה ועומדת, יצאה מרטינה את הארץ לצ'כיה מספר פעמים נוספות. באחד מביקוריה בצ'כיה הרתה לאזרח צ'כי, ובנם נולד שם באפריל 2014.

2. העותר 1 בבג"ץ 1594/11, שון פטריק מרפי (להלן: שון), הוא אזרח קנדה, אשר נכנס לישראל לראשונה בשנת 2006 באשרת תייר, אותה האריך מעת לעת. הוא למד בארץ כשנה לקראת גיור אורתודוכסי, שנערך בראשית 2007 בבית הדין של הרב פרנק במאה שערים, שאינו חלק ממערך הגיור הממלכתי. בשנת 2010 פנה בבקשה לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, אך בקשתו נדחתה. מכאן עתירתו. לימים, קיבל שון רישיון לישיבת ארעי בארץ (מסוג א/5), מכוח נישואיו לעותרת 2, שהיא אזרחית ישראל.

3. העותרת בבג"ץ 1595/11, ויויאנה דל סיסנה קבררה מרטינז (להלן: ויויאנה), ילידת אקוודור, הגיעה לישראל בשנת 1999 בעקבות בן זוג ישראלי. לאחר שפקעה אשרת התייר שעמה נכנסה, המשיכה ויויאנה לשהות בארץ שלא כדין מספר שנים. במהלך תקופה זו הוצאו בעניינה שני צווי הרחקה מהארץ. בשנת 2005 שבה לישראל בעקבות בקשה למעמד שהוגשה על יסוד מערכת היחסים שניהלה עם בן זוגה הישראלי, ולימים קיבלה רישיון לישיבת ארעי בארץ (מסוג א/5) שתוקפו פג בשנת 2010. במהלך שנת 2009, לאחר תקופת לימוד והכנה, התגיירה – אף היא בבית הדין של הרב קרליץ. בהמשך אותה שנה, פנתה למערך הגיור הממלכתי בבקשה לפתוח בהליך גיור ממלכתי. לאחר כשנה, בטרם התקבלה החלטת מערך הגיור הממלכתי בעניינה, פנתה ויויאנה למשרד הפנים בבקשה לקבלת מעמד זמני עד שיוסדר גיורה. במעמד זה ציינה כי נפרדה מבן זוגה הישראלי. הקפדתה על אורח חיים דתי הייתה, לטענתה, הטעם המרכזי שהוביל לפרידה. ביום 3.1.2011 נדחתה בקשתה למעמד, ומכאן עתירתה. לאחר הגשת העתירה, ביום 4.4.2011, נדחתה גם בקשתה לפתוח בהליך גיור ממלכתי.

4. העותרים שלפנינו שונים אלה מאלה. סיבות רבות ומגוונות הובילו אותם לישראל, ואופי השהייה שלהם בה משתנה ממקרה למשנהו. אולם השאלה המונחת ביסודם של ההליכים אחת היא: האם יש להכיר בגיור שעבר כל אחד מהעותרים – גיור אורתודוכסי שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי – לעניין חוק השבות?

ההליכים לפנינו

5. זמן רב חלף מאז הוגשה העתירה הראשונה בענייננו. הסיבה לעיכוב נעוצה בניסיונות למצוא לבעיה שעלתה בעתירות פתרון מחוץ לכתלי בית המשפט. במסגרת זו, נעשו ניסיונות לפתור את הבעיות האינדיבידואליות שהעלו העותרים (ראו, למשל: החלטה מיום 19.1.2009 (בעניין מרטינה); החלטה מיום 2.5.2012 (בעניין שון)). אולם ניסיונות אלה העלו חרס. בהמשך אף דחינו את הדיון בעתירות מספר פעמים במטרה לאפשר למשיבים למצוא פתרון מקיף לבעיה. כך, ביום 5.3.2012 קבענו כי:

"דעתנו היא שהסוגיות שעלו בשלוש העתירות שבפנינו ובעתירות נוספות שהוגשו על ידי המבקשים להצטרף (האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, התנועה ליהדות מתקדמת והתנועה המסורתית בישראל) ראוי להן שיובאו בפני הממשלה שתוקם".

ביום 7.7.2013 נעתרנו לבקשת המשיבים לשוב ולעדכן, לאחר שהודיעונו כי:

"הוצגו בפני שר הפנים הנכנס, בשתי ישיבות שהתקיימו בלשכתו, הסוגיות העולות בשלוש העתירות שבכותרת, ובעתירות הנוספות שהוגשו על ידי המבקשים להצטרף. סוגיות אלו הוצגו אף בפני סגן השר לשירותי דת, בישיבה שהתקיימה בלשכתו.

כעת בכוונת שר הפנים להביא את הסוגיות בפני הגורמים הרלבנטיים בממשלת ישראל" (הודעה מטעם המשיבים מיום 4.7.2013).

ביום 23.1.2014 נעתרנו פעם נוספת לבקשת המשיבים לשוב ולעדכן, לאחר "מיצוי" הצגת הסוגיות בפני הממשלה. לבסוף, ביום 13.2.2014, עדכנו המשיבים כי "התקיימה ישיבה בנושא זה בהשתתפות שר הפנים, סגן השר לשירותי דת, מזכיר הממשלה ונציגים נוספים ממערך הגיור, משרד הפנים ופרקליטות המדינה" בה סוכם כי עמדת המדינה בעינה עומדת, אך "יש להמתין להתפתחויות" ביחס להצעת חוק פרטית שהוגשה בעניין הגיור (תיקון פקודת העדה הדתית (המרה) (גיור על ידי רב עיר ומועצה מקומית), התשע"ג-2013). הליכי חקיקתה של ההצעה האמורה לא צלחו.

אין מנוס, אפוא, מהכרעה שיפוטית. בכל ההליכים שלפנינו הוצא צו על תנאי, ובימים 5.3.2013 ו-30.6.2015 שמענו בהם את טענות הצדדים על-פה.

טענות הצדדים

6. טענת העותרים הייתה כי די בגיור בקהילה יהודית מוכרת – בארץ או בחו"ל – על מנת להקים זכאות למעמד מכוח חוק השבות. עמדה דומה הציגה המבקשת להצטרף כידיד בית המשפט. לטענתה, משהכריעה סמכות הלכתית בדבר תוקפו של הגיור, אין משרד הפנים יכול להרהר אחריה. כן טענה כי מתן מעמד רק למי שנתגייר במערך הגיור הממלכתי פוגעת באופן בלתי מידתי בזכותם של המתגיירים בגיור הפרטי בארץ לחופש הדת ובזכותם לשוויון (הן ביחס למי שהתגייר בארץ בגיור הממלכתי, הן ביחס למי שהתגייר בחו"ל). עוד הוסיפה כי בהיות הגיור מעשה שקובע סטטוס של אדם יש לראות בו "הסדר ראשוני", שאין הממשלה יכולה להסדירו באמצעות מערך הגיור הממלכתי.

7. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי אין להקנות מעמד מכוח חוק השבות למי שנתגייר בארץ בגיור שאינו ממלכתי. זאת, משני טעמים: ראשית, טענו המשיבים כי מבחינה פרשנית חוק השבות לא נועד לחול על אדם ששוהה זה מכבר במדינת ישראל; שנית, נטען כי לנוכח הנפקות המשפטית הנלווית אל הגיור, יש לפרש את המונח "שנתגייר" בסעיף 4ב לחוק השבות, כמי שהתגייר "בחסות ממלכתית, תחת פיקוח ממלכתי". דהיינו, לצורך מתן מעמד מכוח חוק השבות, יוכר רק גיור שבוצע בבתי הדין המיוחדים לגיור שהוקמו במסגרת מערך הגיור הממלכתי. עמדה זו, כך הבהירו המשיבים חזור והבהר, מבוססת על החשש מפני בקשות סרק לגיור שכל תכליתן לאפשר רכישת מעמד בארץ. לשיטתם, בשל החשיבות הרבה של פיקוח מצד המדינה על בקשות מעמד מכוח חוק השבות, עליה עמד בית משפט זה לא אחת, לא ניתן להכיר בגיור שנעשה בידי "כל שלושה אנשים" – כלשונה של באת-כוח המדינה (ראו, למשל, עמודים 6-5 לפרוטוקול הדיון מיום 30.6.2015) – אלא רק בגיור שנעשה במסגרת מערך הגיור הממלכתי.

8. בנוסף הונחה לפנינו עמדתם של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, התנועה ליהדות מתקדמת בישראל והתנועה המסורתית, אשר ביקשו להצטרף כמשיבים. טענתם המרכזית הייתה כי ההכרעה בעתירות שלפנינו צריכה להיות מצומצמת לסוגיית ההכרה בגיור פרטי אורתודוכסי בישראל, ולא להתפרס גם על סוגיית ההכרה בגיורים פרטיים של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) ושל התנועה הרפורמית – סוגיה אשר עומדת במרכז עתירות שהגישו המבקשים להצטרף ושעודן תלויות ועומדות (בג"ץ 11013/05 ועתירות קשורות).

9. אעיר כבר עתה כי לדעתי איננו צריכים להכריע בבקשות ההצטרפות שלפנינו. קראנו את טענותיהם של מבקשי ההצטרפות, ואף שמענו טיעוניהם על-פה. אך מובן הוא כי הכרעתנו תהיה בעתירות שלפנינו בלבד. הסוגיות העולות בעתירות התלויות ועומדות (בג"ץ 11013/05 ועתירות קשורות) – תוכרענה שם.

המסגרת הנורמטיבית

10. כאמור, השאלה הניצבת לפנינו היא האם בעקבות הגיורים שעברו יש להכיר בעותרים כיהודים לעניין חוק השבות. ביסוד ענייננו מונחת אפוא פרשנותו של חוק השבות, שהוא מהחשובים שבחוקיה של מדינת ישראל. חוק השבות הוא אחד מהביטויים המרכזיים להיותה מדינה יהודית, בנוסף להיותה מדינה דמוקרטית. בליבו – העליה לישראל:

הזכות לעליה1. כל יהודי זכאי לעלות ארצה.

עוד נקבע בחוק כי העליה תהיה על פי אשרת עולה (ראו: סעיף 2(א)). אשרת עולה תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל, זולת אם נוכח שר הפנים שהמבקש פועל נגד העם היהודי או עלול לסכן את בריאות הציבור, ביטחונו או שלומו (סעיף 2(ב)). את ההסדר הקבוע בחוק השבות משלים סעיף 2(א) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, הקובע:

אזרחות מכוח שבות2. (א) כל עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, יהיה לאזרח ישראלי מכוח שבות [...].

11. הזכות לעליה – ומכוחה לאזרחות – נתונה לכל "יהודי". הגדרה למושג זה הוספה לחוק השבות בשנת 1970, במסגרת תיקון מס' 2 לחוק. תיקון זה נחקק בעקבות פסק דינו של בית משפט זה ב-בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477 (1970) (להלן: עניין שליט), בו נפסק כי יש לרשום במרשם האוכלוסין כ"יהודי" ילד לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה, אף שאינו יהודי על פי ההלכה. מאז תיקון מס' 2 לא תוקן חוק השבות. וכך הוגדר המושג "יהודי" בחוק השבות:

הגדרה4ב. לענין חוק זה, "יהודי" – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת.

בענייננו, איש מהעותרים לא "נולד לאם יהודיה". אף לא נטען לפנינו כי מי מהם הוא "בן דת אחרת". נמצא כי עלינו להידרש לפרשנותה של התיבה "שנתגייר".

12. אין זו הפעם הראשונה שבית משפט זה נדרש לפרשנותה של התיבה "שנתגייר" בחוק השבות (ראו: בג"ץ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4) 661 (1995) (להלן: עניין פסרו); בג"ץ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' שר הפנים, פ"ד נו(2) 721 (2002) (להלן:עניין נעמת); בג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 412 (החלטה מיום 31.5.2004) (להלן: עניין טושביים א); בג"ץ 2859/99 מקרינה נ' שר הפנים, פ"ד נט(6) 721 (2005) (להלן: עניין טושביים ב)). בהליכים השונים בפני בית משפט זה, עמדתה העקבית של המדינה הייתה כי יש לצמצם את ההכרה בגיורים לעניין חוק השבות. זאת, כפי שיפורט להלן, בהתבסס על מספר טענות שונות, שנדחו. אעמוד בקצרה על הליכים אלה.

13. תחילה הייתה טענתה של המדינה כי לשם הכרה בגיור לעניין חוק השבות נדרש כי המתגייר יעמוד בתנאים הקבועים בפקודת העדה הדתית (המרה) (להלן: פקודת ההמרה). טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט בעניין פסרו (מפי הנשיא (בדימ') מ' שמגר, ובהסכמת הנשיא א' ברק והשופטים א' מצא, מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן וד' דורנר, כנגד דעתו החולקת של השופט צ' א' טל). נפסק כי פקודת ההמרה "חלה רק על נושאים שבסמכותם של בתי הדין הדתיים" (שם, בעמוד 690), ואינה חלה לעניין חוק השבות:

"כל שקובעים אנו הוא דבר אי-תחולתה של פקודת ההמרה לעניין הכרה בגיור על-פי חוק השבות [...]. קביעתנו היום הינה בעלת אופי שלילי בלבד. אנו קובעים את ה'אין' (אין תחולה לפקודת ההמרה). איננו קובעים את ה'יש' (התוכן המדויק של מהות הגיור בישראל). כפי שציינו, ה'יש' עשוי להיקבע במפורש במפורט על-ידי המחוקק. עם זאת – וכל עוד הכנסת לא אמרה את דברה – איננו מצויים בחלל משפטי. פתרון לבעיית ה'יש' מצוי בחוק השבות המגדיר יהודי מיהו. אם המחוקק לא יוסיף על דברו זה, לא יהא מנוס מהכרעה שיפוטית בעניין זה על-פי ההגדרה הקיימת" (שם, בעמודים 748-747).

14. משנדחתה הטענה בעניין תחולת פקודת ההמרה, הועלתה הטענה כי גיור שנערך בישראל מהווה אקט של הצטרפות לעדה הדתית היהודית – עדה דתית אחת שבראשה עומדת הרבנות הראשית – ועל כן נדרש כי יהיה על דעת הרבנות הראשית. טענה זו נדחתה בעניין נעמת (מפי הנשיא א' ברק, ובהסכמת המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים ת' אור, א' מצא, מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר, י' טירקל, ד' ביניש וא' ריבלין, כנגד דעתו החולקת של השופט י' אנגלרד). באותו עניין נפסק כי תפיסתם של היהודים כעדה דתית אחת מבטאת "גישה מנדטורית-קולוניאלית" (שם, בעמוד 752).ישראל, כך נפסק, אינה מדינתה של "עדה יהודית", כי אם מדינתו של העם היהודי. לפיכך, וכפי שנפסק בעניין פסרו, אין צורך באישור הרבנות הראשית לגיור שנעשה בישראל. כן נקבע כי אין חשיבות לקשר של המתגייר עם הקהילה המגיירת, והוא אינו נדרש להצטרף אליה לשם הכרה בגיורו.

15. יובהר, כי הסעד המבוקש, הן בעניין פסרו הן בעניין נעמת, היה רישומם של העותרים כיהודים במרשם האוכלוסין. לעניין מרשם האוכלוסין יהודי הוא "כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק השבות, תש"י-1950" (סעיף 3א(ב) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965). מסיבה זו, נדרש בית המשפט לפרשנות הביטוי "שנתגייר" בחוק השבות. אולם קביעותיו נאמרו לעניין מרשם האוכלוסין, ולא לעניין מעמד מכוח חוק השבות. ובלשונו של הנשיא א' ברק:

"כמו בפרשת פסרו, גם בענייננו הפיקוח הממלכתי על ההיבט הציבורי של הגיור [באשר למעמד מכוח שבות – מ.נ.] – מעבר לפיקוח על הרישום במרשם – צריך להיקבע על-ידי הכנסת. כל עוד הכנסת לא אמרה את דברה, חוזרים אנו – בכל הנוגע לרישום במרשם – לסמכויותיו של פקיד הרישום על-פי חוק המרשם" (עניין נעמת, בעמוד 753).

את היקף סמכויותיו של פקיד המרשם קבע בית משפט זה לפני למעלה מיובל, בהלכת פונק שלזינגר (בג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז 225 (1963)) אשר קנתה לה שביתה בהלכה הפסוקה (ראו, למשל: בג"ץ 264/87 התאחדות הספרדים שומרי תורה – תנועת ש"ס נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מג(2) 723, 732 (1989); ראו גם: עניין שליט, בעמוד 507; (1994); עניין פסרו, בעמוד 674; לדיון מעמיק בתחולתה של הלכת פונק שלזינגר, ראו: עניין נעמת, בעמודים 745-735). לפי ההלכה, תפקידו של פקיד המרשם הוא סטטיסטי בלבד, ואין בסמכותו לבדוק את תוקפו של גיור.

16. טענות נוספות באשר לפרשנות הדיבור "שנתגייר" עלו בעניין טושביים. באותו מקרה נדון עניינם של עותרים אשר שהו בישראל כדין והחלו בלימודים לקראת גיור, אשר בסיומם עברו טקס גיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל ("גיור קפיצה"). הסעד המבוקש באותו מקרה היה הכרה בעותרים כיהודים לעניין מעמד מכוח חוק השבות (וזאת בנוסף לרישומם כיהודים במרשם האוכלוסין). טענת המדינה הייתה כי חוק השבות כלל לא נועד לחול על אדם שהגיע לישראל ובעת שהותו בה עבר הליך גיור, בין שהגיור נעשה בארץ ובין שנעשה בחו"ל. טיעון זה נדחה בעניין טושביים א(בהחלטה מפי הנשיא א' ברק, ובהסכמת המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור, המשנה לנשיא א' מצא והשופטים מ' חשין, ד' דורנר, ד' ביניש וא' ריבלין, כנגד דעתם החולקת של השופטים י' טירקל, א' פרוקצ'יה, א' א' לוי וא' גרוניס). ההלכה שנקבעה בעניין טושביים א היא כי חוק השבות חל על מי שאינו יהודי, ואשר תוך כדי שהייתו בה כדין עבר תהליך של גיור בישראל או מחוצה לה.

17. משנדחה טיעון זה, הועלתה טענה נוספת, המתבססת על ההבחנה בין גיור שנערך בישראל לבין גיור שנערך מחוץ לישראל: אשר לראשון, נטען כי יש להכיר רק בגיור שנערך במסגרת מערך הגיור הממלכתי; אשר לגיור בחו"ל, נטען כי יש להכיר אך בהליכי גיור שבהם הצטרף המתגייר לקהילה המגיירת, שיכולה להיות מכל זרם מוכר ביהדות, והשתלב בה. בעניין טושביים ב נדחתה הטענה האמורה. לעניין גיור שנערך בחו"ל, נפסק (מפי הנשיא א' ברק, בהסכמת המשנה לנשיא (בדימ') א' מצא, המשנה לנשיא מ' חשין, השופטים ד' ביניש, א' ריבלין, א' חיות ובהסכמתי, כנגד דעתם החולקת של השופטים י' טירקל, א' פרוקצ'יה, א' א' לוי וא' גרוניס) כי הצטרפות לקהילה המגיירת אינו תנאי להכרה בגיור שנערך מחוץ לישראל. וכך נקבע:

"אנו קובעים כי על-פי חוק השבות לא נדרש כתנאי בל יעבור להכרה בישראל של גיור שנערך מחוץ לישראל כי הגיור בא לשם הצטרפות לקהילה שבה נערך הגיור" (שם, בעמוד 740).

התנאי שנקבע להכרה בגיור שנערך בחו"ל היה כי נערך בקהילה יהודית מוכרת על ידי האורגנים הדתיים המוסמכים לכך באותה קהילה (שם, בעמוד 739-738). אשר לגיור בישראל – שכאמור לא עמד בלב אותו מקרה – צוין רק כי הממשלה אינה מוסמכת לקבוע, מכוח סמכותה השיורית, כי רק גיור הנערך במסגרת מערך הגיור הממלכתי יוכר לפי חוק השבות (שם, בעמוד 744). המחוקק לא ראה לתקן את חוק השבות לאחר שניתנו פסקי הדין האמורים.

18. עמדתי אך בקצרה על הפסיקה הענפה שנדרשה בהרחבה לפרשנותו של מושג הגיור בסעיף 4ב לחוק השבות. משגם עלינו הוטלה עתה מלאכת פרשנותו של מושג הגיור בחוק השבות, פסיקה זו תשמש לנו מסד ומסגרת נורמטיבית.

דיון והכרעה

19. המשיבים, כזכור, טענו כי מבחינה פרשנית חוק השבות לא נועד לחול על מי שהתגייר בעת שכבר שהה בישראל, וכי אין להכיר בגיור שנערך בישראל, זולת אם נערך במסגרת מערך הגיור הממלכתי. אם כן, השאלה הראשונה המונחת לפתחנו היא זו: האם חל חוק השבות על אדם שהגיע לישראל קודם לגיורו ובמהלך שהייתו עבר בה הליך של גיור? אם ייקבע – וכך אציע לחברי לקבוע – כי יש תחולה לחוק השבות, תעלה שאלה נוספת, והיא: האם מפרשנותו של הדיבור "שנתגייר" שבחוק השבות עולה כי יש להכיר בגיור שנעשה בארץ רק אם נעשה במסגרת מערך הגיור הממלכתי. אדון בשאלות אלה כסדרן.

תחולת חוק השבות על מתגיירים השוהים בישראל

20. שאלת תחולתו של חוק השבות על מתגיירים אשר שהו בישראל קודם לגיורם נדונה כבר בעניין טושביים א. ההלכה שנפסקה בשאלה זו לפני כעשור עודנה עומדת בתוקפה. וכך הוחלט שם:

"התוצאה היא כי אנו מחליטים – על דרך העיקרון – כי חוק השבות חל על מי שאינו יהודי, שבא לישראל ותוך כדי שהייתו בה כדין עבר תהליך של גיור (בישראל או מחוצה לה)" (שם, בפסקה 26 להחלטתו של הנשיא א' ברק) (ההדגשה הוספה – מ.נ.).

העובדה שבאותו מקרה נדון עניינם של מי שעברו את גיורם מחוץ לישראל אינה מעלה ואינה מורידה. ההלכה העקרונית בעינה עומדת: חוק השבות חל על אדם שבא לישראל ותוך כדי שהייתו בה כדין עבר תהליך של גיור. המשיבים אינם מעלים למעשה טענה חדשה, אלא מבקשים כי נסטה מההלכה שנקבעה. איני סבורה כי יש הצדקה לכך – לא מבחינת לשונו של חוק השבות, אף לא מבחינת תכליתו. אנמק.

21. גישתם של המשיבים נעדרת אחיזה בלשון החוק. החוק אינו כולל כל סייג, מפורש או משתמע לתחולתו. אדרבא, ניסוחו הוא גורף: כל יהודי זכאי לעלות לישראל. המשיבים נתלו בהוראת סעיף 3(א) לחוק השבות, הקובעת כי "יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הביע את רצונו להשתקע בה, רשאי, בעודו בישראל, לקבל תעודת עולה". לגישתם, הוראה זו משקפת הסדר שלילי ביחס למי שאינו יהודי. אין לקבל גישה זו:

"אכן, הוראת סעיף 3(א) לחוק השבות [...], אין לפרשה כהסדר שלילי לגבי מי שבא לישראל כשהוא אינו יהודי, ולאחר מכן התגייר. הוראה זו עוסקת במקרה המיוחד של יהודי שטרם גיבש עמדתו והגיע לארץ שלא על פי אשרת עולה. אין להסיק מכך שרק יהודי שהגיע לארץ שלא על פי אשרת עולה, רשאי, בעודו ישראל, לקבל תעודת עולה. לא בדרך טכנית-פורמליסטית זו נפרש את אחד מהיסודיים שבחוקי ישראל" (עניין טושביים א, בפסקה 19 להחלטתו של הנשיא א' ברק).

לשונו של סעיף 3(א) אינה מצביעה בהכרח על הסדר שלילי:

"[...] מתוך המובן המפורש ניתן להסיק מובן משתמע; מה שנראה כשתיקתו של הטקסט החוקתי אינו שתיקה כלל ואף אינו חסר, אלא ניתן להסיק ממנו מובן משתמע או 'שתיקה מדעת' או 'שתיקה מדברת'. המובן המשתמע יכול להיות שלילי (הסדר שלילי). משמעותו של הסדר שלילי היא כי ההסדר שנקבע במובן המפורש לא יחול על הסוגיה הלא מסודרת. ביטוי לכך יש באמרה expressio unius est exclusio alterius. המובן המשתמע יכול להיות גם חיובי (הסדר חיובי). משמעותו של הסדר חיובי היא כי ההסדר שנקבע במפורש עשוי לחול גם על הסוגיה הלא מוסדרת במפורש" (אהרן ברק "על ההשתמעות בחוקה הכתובה" (עתיד להתפרסם במשפטים מה), עמוד 11 לגרסה שבידי; וראו לעניין דבר חקיקה: אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 115-109 (1993) (להלן: ברק פרשנות החקיקה)).

לדעתי, המסקנה המתבקשת מפרשנות תכליתית של חוק השבות היא כי מדובר דווקא בהסדר חיובי. אעמוד עתה על נימוקי.

22. שלילת תחולתו של חוק השבות, כגישת המשיבים, אינה עולה בקנה אחד עם התכלית המונחת ביסודו – ה"עליה", כלומר קיבוץ הגלויות. אכן, "תכלית זו הייתה להשיב בנים לגבולם ולהפוך את מדינת ישראל למדינתו של העם היהודי" (בג"ץ 265/89 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793, 845 (1989)). יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין:

"זכות השבות מוענקת ליהודי – באשר יהודי הוא – והמאפיין העיקרי של הזכות הוא הנחרצות שבה, זכות שהיא כמעט זכות אבסולוטית. כל יהודי, באשר הוא שם, יכול וזכאי – לרצונו בלבד – לממש את זכות השבות, הזכות של 'ושבו בנים לגבולם'" (בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 751 (1999)).

על תכלית זו ניתן ללמוד גם מהוראות שונות בחוק השבות שכל תכליתן עידוד העליה ועשייתה לקלה יותר (על החוק בכללותו כמקור לתכליתו, ראו: אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 413 (2003) (להלן: ברק פרשנות תכליתית); ברק פרשנות החקיקה, בעמודים 108-106). בין הוראות אלה ניתן למנות את הוראת סעיף 4א לחוק השבות שעניינה הקניית מעמד לבני משפחתו הלא-יהודים של יהודי, בין שאותו יהודי עצמו עלה ארצה ובין שלא. סעיף זה "בא לעולם במטרה להקל על עליתן של משפחות מעורבות, בתקווה כי בני המשפחה הלא-יהודים יצטרפו לבסוף לעם היהודי" (בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים פסקה 25 לפסק דיני (31.7.2013) (להלן: עניין פוזרסקי)). הוא הדין בהכרה במעמד של "עולה בשנית", כלומר יהודי שעלה לישראל מכוח שבות, ניתק את זיקתו אליה באמצעות עזיבתה וויתור על אזרחותו הישראלית, ובהמשך בחר לשוב ולהשתקע בישראל. "עולה בשנית" זכאי אף הוא לעלות ארצה ולרכוש אזרחות מכוח שבות (ראו: שם, בפסקאות 27-26 לפסק דיני).

גישת המשיבים עומדת בסתירה לתכליתו זו של החוק.

23. בנוסף, מובילה גישת המשיבים לתוצאות שאינן שוויוניות. היא מפלה בין מי שהתגייר קודם להשתקעותו בישראל לבין מי שהשתקעותו קדמה לגיורו; היא מפלה מי שהוא יהודי מלידה, אשר לפי גישת המשיבים יכול לשהות בישראל קודם להחלטתו לעלות ארצה ולהשתקע בה, לבין מי שהוא יהודי מכוח גיור. גם מסיבה זו אין לקבלה (ראו: ברק פרשנות תכליתית, בעמוד 425). עמד על כך הנשיא א' ברק:

"'עליה' משמעותה השתקעותו של יהודי בישראל. לעניין זה אין כל חשיבות לשאלה מתי הפך האדם שהשתקע בישראל ליהודי – בטרם שהייתו בישראל או לאחר מכן. אכן, תהליך הגיור משמעותו 'הצטרפות לעם ישראל. זהו כל אופיו וכל מטרתו' [...]. לעניין הצטרפותו של המתגייר לעם ישראל (גיור) והשתקעותו במדינת ישראל (עליה), אין כל חשיבות לשאלה אם הגיור קדם למקום המגורים או שמקום המגורים קדם לגיור. תהא זו הפליה פסולה אם יראו בפלוני 'עולה' משום שהתגייר ולאחר מכן השתקע בישראל, ולא יראו באלמוני המבקש להשתקע בישראל 'עולה' אך משום שגיורו בא לאחר השתקעות בישראל. שני המתגיירים הצטרפו לעם ישראל והשתקעו במדינת ישראל; שניהם בנים השבים למולדתם. השוני בין שני המתגיירים בעניין 'סדר הזמנים' של הגיור והעליה אינו רלבנטי לתכליתו של חוק השבות, ואין לפרש את חוק השבות באופן המביא להפליה פסולה זו" (עניין טושביים א, בפסקה 19 להחלטתו של הנשיא א' ברק).

24. אמת, התכלית של עידוד עליה, אינה התכלית היחידה שחוק השבות נועד להגשים. מקובל עלי כי ביסוד חוק השבות מונחת גם תכלית אובייקטיבית שעניינה מניעת ניצול לרעה של הזכות למעמד מכוח שבות. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שלמדינה יש זכות למנוע ניצול לרעה של ההסדרים הקבועים בחוק השבות (ראו: עניין טושביים א, בפסקה 24 להחלטתו של הנשיא א' ברק; עניין טושביים ב, בעמוד 739; ראו גם: עמדתי שם, בעמוד 747; עניין פוזרסקי, בפסקה 29 לפסק דיני). אולם ספק אם גישת המשיבים מגשימה תכלית זו. קשה לראות בה מענה לבעיית הניצול לרעה, וממילא אין היא מהווה הפתרון היחיד או המיטבי לבעיה זו. ראשית, החשש מפני ניצול לרעה של חוק השבות אינו קיים רק לגבי מי שמתגייר בישראל. חשש זה רלוונטי לכאורה גם לגבי מי שמתגייר בחו"ל. צמצום תחולת חוק השבות כך שלא יחול ביחס למי ששהה בישראל קודם לגיורו אינו מספק אפוא מענה לחשש מפני ניצול לרעה של ההסדרים הקבועים בו. זאת ועוד: עם החשש מפני ניצול לרעה של חוק השבות ניתן להתמודד באמצעות הגברת הפיקוח והביקורת על מי שמבקש לממש את זכותו למעמד מכוח שבות, באופן שלא יוכר גיור שאינו כן, וזאת מבלי לפגוע בזכויותיהם של המתגיירים הכנים. כלומר, במסגרת פרשנותו של חוק השבות ולא בשלילה גורפת של תחולתו אשר תצמצם משמעותית את זכות השבות. אכן, "אוי להן לזכויות האדם הבסיסיות, אם יינתן להן פירוש מצמצם, רק בשל החשש לניצול לרעה" (עניין טושביים א, בפסקה 24 להחלטתו של הנשיא א' ברק).

25. הדרישה כי ניצול ההסדרים הקבועים בחוק השבות ייעשה בתום לב ומבלי שיהיה נגוע בניצול לרעה – דרישה לה אני שותפה – אינה מצדיקה את צמצום תחולתו של חוק השבות באופן שלא יחול על מי שהתגייר בארץ. עם זאת, היא מצדיקה את צמצום תחולתו כך שיחול רק על מי ששהה בישראל כדין בעת גיורו. ברוח זו נקבע בעניין טושביים א, כי חוק השבות חל על מי "שבא לישראל ותוך כדי שהייתו בה כדין עבר תהליך של גיור" (שם, פסקה 25 להחלטתו של הנשיא א' ברק; ההדגשה הוספה – מ.נ.). חוק השבות אינו חל על מי שעבר גיור בישראל תוך כדי ששהה בה ביודעין שלא כדין. ודוק: לעניין תחולתו של חוק השבות, אין נפקות לסוג האשרה בה מחזיק המתגייר. מי ששהה בישראל כדין בעת גיורו – חוק השבות חל עליו.

26. הנה כי כן, דעתי היא שכפי שנקבע בעניין טושביים א, חוק השבות חל על מי שבא לישראל ובעודו שוהה בה כדין עבר תהליך של גיור, בין בישראל ובין מחוצה לה. נותרה עדיין השאלה מהו היקף פריסתו של הביטוי "שנתגייר" בסעיף 4ב לחוק השבות, והאם, כטענת המשיבים, הוא משתרע רק על מי שעבר הליך גיור בישראל במסגרת מערך הגיור הממלכתי. זוהי שאלה פרשנית. לשאלה זו אפנה עתה.

פרשנות הדיבור "שנתגייר" בסעיף 4ב לחוק השבות

27. מושג הגיור בחוק השבות מעורר שאלות פרשניות מורכבות. הכנסת לא נקטה עמדה בשאלת משמעותו של מושג זה. לעניין גיור שנערך בחו"ל, נקבע כי משמעותו גיור שנעשה במסגרת "קהילה יהודית מוכרת" (עניין טושביים ב, בעמודים 739-738). אשר לגיור שנערך בישראל, לגישת המשיבים פירושו של המושג הוא גיור במסגרת מערך הגיור הממלכתי בלבד. גישה זו אין בידי לקבל, ואנמק. ראשית, אין לגישה זו כל אחיזה בלשון הסעיף. סעיף4ב לחוק השבות מנוסח בתמציתיות. לשונו אינה מסייגת או מגבילה את הדיבור "שנתגייר" בשום צורה שהיא, מעבר למה שמתבקש מהשימוש שעשה המחוקק במושג דתי – דהיינו שמעשה הגיור יתיישב עם תפיסה יהודית של המושג. אמת, דומה כי לשון החוק כמעט ואינה יוצקת תוכן למושג הגיור. אולם אין מלאכת הפרשנות מתמצה במשמעותו של הדיבור הבודד – "שנתגייר". כידוע, "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים" (עניין שליט, בעמוד 513). את הוראת סעיף 4ב יש לפרש בהקשרה, כלומר בשים לב לחוק השבות בכללותו (ראו: ברק פרשנות החקיקה, בעמוד 106; ברק פרשנות תכליתית, בעמוד 413). על רקע הקשרן של הוראות חוק השבות, ניתן לקבוע כי המושג גיור שבו איננו מתייחס לפעולה פרטית-דתית גרידא. אין הכוונה להכרתו האישית של אדם, שעניין היא בינו לבין אלוהיו. גיור בהקשרו של חוק השבות הוא פעולה ציבורית-אזרחית: מכוחו מסתפח אדם לעם ישראל, ומכוחו מוקנות לו הזכויות לשבות ולאזרחות. עולה מכך כי נדרשת מידה של פיקוח על ההכרה בגיור (ראו: עניין פסרו, בעמוד 687; עניין נעמת, בעמוד 753; עניין טושביים ב, בעמוד 746). מקובל עלי כי הכרה בגיור תותנה בהפעלתו של מבחן אובייקטיבי ולא תהיה תלויה ברצונו האישי של האדם. אולם לשון החוק אינה מלמדת אותנו מהו טיבו של אותו פיקוח ומהם אותם תנאים שלפיהם יוכר הגיור. וודאי שאין מתחייב ממנה כי הפיקוח יהיה באמצעות הכרה בגיור הממלכתי בלבד. מכל מקום, הלשון היא רק נקודת ראשיתה של מלאכת הפרשנות ולא סופה. בחינת התכלית המונחת ביסוד סעיף 4ב לחוק השבות, וביסוד החוק בכללותו, מצביעה אף היא על כך שיש לדחות את גישת המשיבים.

28. תכליתו של סעיף 4ב לעודד כל יהודי, באשר הוא יהודי, לעלות לישראל ולהשתקע בה. זאת, בין שהוא יהודי מלידה ובין שבחר להצטרף לעם היהודי באמצעות גיור. בכך משתלב הסעיף בתכליתו הכללית של חוק השבות, שהיא כאמור קיבוץ הגלויות. ודוק: חוק השבות אינו חוק שנועד להסדיר את ההגירה לישראל ואת הפיקוח עליה, כי אם חוק המבטא את זכות ההגדרה העצמית של עם ישראל ואת הזיקה בינו לבין מולדתו. חוק השבות מגלם את הצידוק לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בנוסף להיותה מדינה דמוקרטית. הוא מושתת על ההכרה כי "עם ישראל הוא עם אחד. חלקו בישראל; חלקו בגולה אחת; חלקו בגולה אחרת" (עניין נעמת, בעמוד 751).

העם היהודי הוא אמנם עם אחד, אך הוא מפוזר בכל רחבי תבל, ומורכב מקהילות-קהילות ומגוונים ותת-גוונים בתוך אותן קהילות. משכך, משתקפת בחוק השבות בנוסף לעידוד העליה גם התכלית לקיים את אחדותו של העם היהודי בתפוצות ובישראל. הפרשנות שמציעים העותרים אינה מגשימה תכליות אלה. היא מצמצמת בצורה משמעותית את הזכות לעליה ואינה מקנה משקל למגוון הקיים של קהילות יהודיות, ולכן אין לקבלה.

29. יחד עם זאת, אין לקבל גם גישה לפיה הביטוי "שנתגייר" פירושו כל מי ששלושה יהודים הכריזו על גיורו על ידם, וודאי שלא כל פלוני שהחליט, מבחינת רצונו הסובייקטיבי, להסתפח על העם היהודי. מתכלית החוק – כמו גם מלשונו, כפי שהובהר לעיל – עולה כי הדיבור "שנתגייר" בחוק השבות מקפל בתוכו מבחן אובייקטיבי של הכרה ציבורית בהליך הגיור. איזהו אותו מבחן? המבחן אותו אציע לחבריי לאמץ הוא אותו מבחן עצמו שאימץ בית משפט זה לעניין הכרה בגיור שנערך בחו"ל – מבחן הקהילה היהודית המוכרת. לדעתי, מבחן זה משלב באופן הראוי את הגשמתן של כל שלוש התכליות עליהן עמדתי: עידוד העליה ואחדות העם היהודי מחד, והפיקוח על ההיבט הציבורי של הגיור מאידך.

30. משמעות הדבר היא כי את המונח גיור בחוק השבות יש לפרש כגיור שנערך בקהילה יהודית מוכרת בהתאם לאמות המידה הקבועות בה. על כך, כתב הנשיא א' ברק:

"באומרנו 'קהילה יהודית מוכרת' כוונתנו, ככלל, לקהילה מבוססת ופעילה בעלת זהות יהודית משותפת וידועה, שלה מסגרות קבועות של ניהול קהילתי, ואשר משתייכת לאחד הזרמים המוכרים באוכלוסיה היהודית העולמית" (עניין טושביים ב, בעמוד 737).

מכאן שמדובר בגיור שנערך על ידי אורגנים דתיים במסגרת קהילה יהודית מוכרת ועל פי אמות המידה הנוהגות באותה קהילה. אין זו דרישה של מה בכך. משמעותה כי אין המדובר בגיור על ידי "כל שלושה אנשים", כלשונה של באת-כוח המדינה, אלא בגיור שנעשה על ידי גוף דתי אשר הוסמך לכך על ידי הקהילה אותה הוא משרת ובהתאם לאמות מידה קבועות המקובלות באותה קהילה. ודוק: לא כל קהילה יהודית באחת מארבע כנפות תבל תחשב קהילה מוכרת. על קהילה זו להיות בעלת זהות יהודית משותפת, מבוססת וקבועה. על אף האמור, איני רואה מקום למנות, בנסיבות שלפנינו, את פרטיהן של כל אותן קהילות יהודיות אשר יש לראות בהן "קהילה יהודית מוכרת". אף איני נדרשת לשאלות בדבר מאפייני הסף של קהילה כזו, כגון מהו מספר החברים המזערי בה. לענייננו די בכך שאקבע כי הקהילות האורתודוכסיות בהן התגיירו העותרים שלפנינו, בבני ברק ובירושלים, עונות על הגדרת קהילות מוכרות בהיותן קהילות מבוססות ובעלות זהות יהודית משותפת וידועה.

31. מסקנתי בדבר מבחן הקהילה המוכרת מתיישבת גם עם התכלית האובייקטיבית הכללית המונחת ביסוד חוק השבות, שעניינה הבטחת תוצאות שוויוניות (ראו: ברק פרשנות תכליתית, בעמוד 224). אכן, הנחת המוצא הפרשנית היא כי תכלית דבר החקיקה היא לקיים ולשמר זכויות יסוד, ובהן את הזכות לשוויון (ראו: שם, בעמוד 425). גישת המשיבים יוצרת הפליה בין מי שעבר את הליכי הגיור בחו"ל לבין מי שעבר אותם בארץ (ראו והשוו: עניין טושביים א, בפסקה 23 להחלטתו של הנשיא א' ברק). איני סבורה כי יש מקום להפלות בין מי שבחר לעבור גיור בחו"ל בטרם בחר להשתקע בישראל, לבין מי ששהה בישראל קודם להחלטתו לעבור גיור, והתגייר בעת ששהה בה כדין. זה גם זה הם יהודים המבקשים לקבוע את מושבם בישראל.

32. לעניין עליתו של יהודי ארצה, אין חשיבות לסדר הזמנים בין השתקעותו בישראל לבין הצטרפותו לעם היהודי בהליך הגיור (ראו: שם, בפסקה 19). ובלשונו של השופט א' ריבלין:

"'עלייה' [...] אינה מתמצה בעצם ההגעה לארץ ישראל. מהותה משתקפת בבחירה שעשה יהודי מלידה, או מי שנתגייר, להשתקע בארץ [...]. 'עלייה' איננה בהכרח השהייה הראשונה בארץ ישראל. שהייה ראשונית זו אין בה צורך, אך גם אין בה די. אין צורך כי יהודי ישהה בארץ לפרק זמן כלשהו טרם שיעלה ארצה, ואין מניעה כי יעלה ארצה אפילו שהה בארץ קודם לכן. הוו אומרים: 'העלייה' אינה בעצם האקט הפיזי של הגעה לשערי הארץ [...]. 'עלייה' ארצה היא עצם ההחלטה שמקבל יהודי לחיות חיי קבע בישראל [...]. אין, ולא יכול להיות, לדעתי, ספק, כי אם נתגייר הנוכרי לאחר ששהה בארץ, וגמלה בליבו ההחלטה לחיות בה – יהודי הוא ש'עלה' ארצה. אין תימה בכך כי ספר הספרים אינו מייחס כל נפקות לשאלה אם נתגיירה רות המואביה קודם שחצתה את נהר הירדן או שמא [...] רק לאחר שחצתה את נהר הירדן. בין כך ובין כך זכתה להיות אֵם המלוכה בישראל" (שם, בפסקה 4).

איני רואה כל הצדקה לפרש את חוק השבות באופן המביא להפליה בין מי שהתגייר בארץ לבין מי שהתגייר בחו"ל. גם מטעם זה, יש להעדיף את הפרשנות לפיה גיור לעניין חוק השבות הוא גיור שנערך בקהילה יהודית מוכרת על פי אמות המידה הנהוגות בה, בין שנערך בישראל ובין שנערך מחוצה לה.

33. לא זו אף זו: הפרשנות שמציעים המשיבים אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות המקובלים בעניין הפעלתה של הסמכות השיורית של הממשלה. אבאר. עמדת המשיבים היא כי לעניין חוק השבות יש להכיר רק בגיורו של מי שהתגייר במערך הגיור הממלכתי. מערך הגיור הממלכתי הוקם מכוח החלטה 3613 של הממשלה ה-27 (7.4.1998) שאימצה את דין וחשבון הוועדה בנושא הגיור בישראל (ועדת נאמן). ועדת נאמן המליצה להקים הליך גיור ממלכתי אחד, אשר במסגרתו יוקם מכון ללימודי היהדות שיהיה משותף לשלושת הזרמים הגדולים ביהדות ואשר במסגרתו ייערכו הליכי גיור בבתי דין מיוחדים שיוכרו על ידי כל הזרמים ביהדות. איני מביעה כל עמדה בשאלה האם מערך הגיור הממלכתי שהוקם בפועל אכן מגשים המלצות אלה, הגם שעל פניו דומה כי אין הסכמה של כל הזרמים ביהדות לאופן פעולתו. לא בכך ענייננו. ענייננו בסמכות להקמתו של מערך הגיור הממלכתי, אשר נטען כי היא מעוגנת בסמכותה השיורית של הממשלה (סעיף 32 לחוק-יסוד: הממשלה).

34. כלל ידוע הוא כי הסמכות השיורית אינה יכולה לשמש בסיס לפגיעה בזכויות אדם:

"במקום שסעיף 32 לחוק-יסוד: הממשלה מסמיך את הממשלה לפעול, הוא מחייב אותה לפעול בכפוף לכל דין. ברור שסייג זה אוסר על הממשלה לפעול בניגוד להוראה שבחוק. מעבר לכך, הוא אוסר על ממשלה לפגוע בזכות מזכויות היסוד של האדם" (יצחק זמירהסמכות המינהלית כרך א 421 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: זמיר); ראו גם: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 141 (2010) (להלן: ברק-ארז)).

הגבלת ההכרה בגיור למערך הממלכתי בלבד, כפי שמציעים המשיבים, תביא לפגיעה בזכות השבות שהינה זכות יסודית המוקנית לכל יהודי – ובניגוד להוראות חוק השבות. שאלת מידתיותה של פגיעה זו אינה עולה כלל, משום שהסמכות השיורית אינה יכולה להוות הצדקה לפגיעה בזכויות. ברוח זו ציין הנשיא א' ברק:

"מקובל עלינו כי הממשלה מוסמכת להקים, מכוח סמכותה הכללית (השיורית) הקבועה בסעיף 32 לחוק-יסוד: הממשלה, מערך גיור בדומה לזה שהוקם בעקבות המלצותיה של ועדת נאמן. עם זאת הממשלה אינה מוסמכת לקבוע מכוח סמכותה הכללית, כי רק גיור הנערך במסגרת זו יוכר על-פי חוק השבות" (עניין טושביים ב, בעמוד 744; ראו גם: בג"ץ 11585/05 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' המשרד לקליטת עליה פסקה 19 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (19.5.2009)).

35. סמכותה השיורית של הממשלה אף אינה אוצרת בחובה את הסמכות לקבוע הסדרים ראשוניים (ראו: זמיר, בעמודים 424–425; ברק-ארז, בעמוד 142). עקרון שלטון החוק מורה אותנו כי את אלה תקבע הרשות המחוקקת ולא הרשות המבצעת (ראו: זמיר, בעמודים 86-85). ההכרה בגיור לצורך חוק השבות היא הסדר ראשוני. היא משקפת את המדיניות הכללית של מדינת ישראל בסוגיה שמצויה בליבת ההצדקה לקיומה של המדינה ונוגעת בשאלות עקרוניות שיורדות לשורש הווייתה של החברה הישראלית. הסדרה זו ראוי לה כי תעשה על ידי המחוקק, ולא על ידי המינהל. מסיבות אלה, איני סבורה כי בסמכותה השיורית של הממשלה לקבוע כי רק גיור במסגרת מערך הגיור הממלכתי הוא גיור לפי חוק השבות.

36. זאת ועוד: עמדת המשיבים סומכת עצמה, באופן כמעט בלעדי, על החשש מפני ניצול לרעה של הליך הגיור בדרך של בקשות סרק להכרה בגיור שכל תכליתן לאפשר רכישת מעמד בארץ. ואמנם, דומה כי אין חולק על כך שלמדינה יש זכות למנוע ניצול לרעה של הגיור ולא להקנות זכויות מכוח חוק השבות למי שגיורו אינו כן. מי שגיורו אינו כן ממילא אינו מגשים את תכליותיו של חוק השבות. אולם החשש מפני ניצול לרעה אינו מצדיק, כשלעצמו, מתן פרשנות מצמצמת לזכויות שלפי חוק השבות:

"אסור שהכללים וההסדרים יביאו לידי כך שהרצון לשלול את ההכרה בגיורם של מתגיירים המנצלים לרעה את זכות העלייה יביא לשלילת זכותם של מתגיירים המנצלים לטובה את זכותם להצטרף לעם היהודי [...]. ניתן למנוע ניצול לרעה של זכות העלייה בדרכים שונות ומגוונות. כל מקרה ונסיבותיו שלו" (עניין טושביים ב, בעמוד 739; ראו גם: עניין פוזרסקי, בפסקה 29 לפסק דיני ("בהינתן שזכות השבות הנתונה לכל יהודי היא זכות יסודית [...] אין לתת לה פירוש מצמצם רק בשל החשש לניצול לרעה")).

אכן, יש למנוע ניצול לרעה של הליך הגיור. מוכנה אני אף להניח, וזוהי הנחה בלבד, כי הגיור במערך הגיור הממלכתי מונע בדרך כלל ניצול לרעה. אולם איני סבורה כי זוהי דרך המלך להבטחת כנות הגיור. טלו לדוגמא פלוני שאינו יהודי, המגיע לישראל כדין. במהלך שהותו מתקרב הוא אל היהדות ומבקש להסתפח אל העם היהודי. הוא לומד תקופה ארוכה לקראת הגיור. את הגיור הוא עובר בקהילה אורתודוכסית מוכרת, אשר גם נודעת כמחמירה ביותר, בבית דין של רבנים ידועי-שם אשר אינו חלק ממערך הגיור הממלכתי. זאת, משום שלא ידע על קיומו של מערך הגיור הממלכתי או משום שבחר לעבור גיור מחמיר יותר. לאחר הגיור, חי הוא בקרב קהילה יהודית ומקיים בדבקות אורח חיים דתי. האמנם גיורו של פלוני זה אינו מקיים את התכליות שביסוד חוק השבות? היש סיבה כי נניח מראש שגיורו אינו כן? תשובתי לשאלות אלה היא בשלילה.

37. אני סבורה כי פיקוח על כנות הגיור אינו מתמצה באפשרות האחת והיחידה שהעלו המשיבים ושעניינה הכרה בגיור הממלכתי בלבד. בידי המשיבים כלים רבים להתמודד עם החשש בדרך של בחינה פרטנית ומדוקדקת של כנות הגיור, ותוך מתן משקל לנתונים האובייקטיבים האופפים את הליך הגיור, לרבות נסיבות כניסתו של המתגייר ארצה ואופי אשרת השהייה שמכוחה נכנס (ראו והשוו: ענין פוזרסקי, בפסקה 29 לפסק דיני). ממילא, הדרישה כי הגיור ייערך בקהילה יהודית מוכרת יש בה כדי להפיג במידה ניכרת את החשש מפני ניצול לרעה, שכן "לא די בכך ששלושה אנשים מכריזים על פלוני כי גויר על-ידיהם" (עניין נעמת, בעמוד 751). זהו, כאמור, החשש המרכזי שהביעו המשיבים בפנינו. מבחן הקהילה המוכרת נותן מענה לחשש זה. הדרישה, כפי שציינתי, היא כי גוף דתי שהוכר לכך על ידי קהילה יהודית מוכרת ערך את הגיור בהתאם לאמות המידה הנוהגות בקרב אותה קהילה. עמידה על דרישות אלה מצמצמת בצורה ניכרת את האפשרות לנצל לרעה את הליך הגיור לשם רכישת מעמד מכוח חוק השבות (ולשם רכישת הזכויות הכלכליות הנלוות לכך).

38. אשר על כן, עמדתי היא כי מפרשנות תכליתית של הדיבור "שנתגייר" בסעיף 4ב לחוק השבות עולה כי פירושו הוא מי שעבר גיור בקהילה יהודית מוכרת בהתאם לאמות המידה המקובלות בה.

ומן העקרונות הכלליים – לעניינם של העותרים שלפנינו.

מן הכלל אל הפרט

העותרת בבג"ץ 7625/06 (מרטינה)

39. עמדתי על כך שחוק השבות חל על מי שבא לישראל ועבר בה הליך של גיור בעודו שוהה בה כדין. בעת גיורה, שהתה מרטינה בארץ שלא כדין לאחר שבשנת 2001 פגה אשרת התייר שעמה נכנסה ארצה. מרטינה שהתה בישראל, כזכור, כשלוש שנים לאחר מועד זה מבלי לעשות כל ניסיון להסדיר את שהותה. לפיכך, אין להכיר בגיורה לשם מעמד מכוח חוק השבות. משהגעתי למסקנה זו, איני נדרשת כלל לשאלה האם הקהילה במסגרתה התגיירה היא בבחינת קהילה יהודית מוכרת או לא. אף לא מצאתי להידרש לשאלת כנות גיורה, הגם שהצדדים העלו בנושא טענות שונות.

40. בעניינה של מרטינה נטען בנוסף כי גיורה אושר על ידי בית הדין הרבני, קרי על ידי גורם ממלכתי רשמי, ולפיכך יש לראותה כי מי שגיורה הוא גיור מוכר. אמנם ביום 12.3.2006 ניתנה החלטה בעניינה של מרטינה בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, שזו לשונה:

"ביה"ד מאשר בזה, כי גב' רגצ'ובה מרטינה [...] התגיירה בפני בית-הדין ברשות הגאון רבי ש.י. נסים קרליץ שליט"א.

ביה"ד המוכר על ידי הרבנות הראשית לישראל" (מש/6 לתגובת המשיבים מיום 1.2.2007) (ההדגשה הוספה – מ.נ.).

אולם מתגובת המשיבים עולה שיסודה של החלטת בית הדין הרבני האזורי בטעות, בכך שהרבנים סברו כי מדובר בבית דין מיוחד לגיור, המוכר על ידי הרבנות הראשית לישראל. בנוסף, ביום 14.11.2006 ניתנה החלטה נוספת בה הובהר:

"בהחלטת בית הדין [מיום 12.3.2006 – מ.נ.] לא הביע ביה"ד כל דעה לגבי תוקפו של הגיור. ביה"ד רק אישר על פי המסמכים שבפניו שהגיור בוצע על ידי בית הדין של הגאון ר' ניסים קרליץ.

כמו כן ביה"ד סבר כי ביה"ד האמור מוכר באופן רשמי על ידי הרבנות הראשית לישראל, אך מתברר כי אין מסמך המאשר זאת" (מש/11 לתגובת המשיבים מיום 1.2.2007).

מבלי לחוות דעה לגבי התנהלותו של בית הדין הרבני בעניין זה, דומני כי אין לראות בהחלטות בית הדין משום מתן תוקף לגיורה של מרטינה על ידי מערך הגיור הממלכתי. כיוון ששהתה בישראל שלא כדין, ממילא מתעורר ספק רב אם הייתה יכולה לעבור גיור במסגרת מערך הגיור הממלכתי (אשר תנאי לתחילת הליכי הגיור בו הוא שהיית קבע כדין). כך או אחרת, יריעת המחלוקת בענייננו מוגבלת לשאלת זכאותה של מרטינה למעמד מכוח חוק השבות. לא ראיתי לשנות ממסקנתי לפיה כיוון ששהתה בישראל שלא כדין בעת גיורה, היא אינה זכאית למעמד לפי חוק השבות.

לפיכך, עמדתי היא כי יש לבטל את הצו על תנאי ואת צווי הביניים שהוצאו בבג"ץ 7625/06.

העותר בבג"ץ 1594/11 (שון)

41. שון שוהה בישראל כדין מזה כתשע שנים. לפיכך, חוק השבות חל עליו. עדיין מתעוררת השאלה האם יש לראות בו כמי "שנתגייר" לפי פירושו של דיבור זה בחוק השבות, כלומר האם גיורו נערך במסגרת קהילה יהודית מוכרת. בהיבט זה, מקרהו של שון קל לבחינה: הוא התגייר בבית הדין של הרב פרנק במסגרת הקהילה האורתודוכסית במאה שערים. המשיבים לא חלקו על כך שמדובר בקהילה המשתייכת לאחד הזרמים המרכזיים ביהדות – קהילה בעלת זהות יהודית מבוססת ובעלת מסגרות קבועות של ניהול קהילתי. אף קל, בהתחשב במכלול הנסיבות, להבחין בכנות גיורו. לגיור קדמה תקופה משמעותית של הכנה ולימוד, ומאז הגיור נישא שון לבת זוג יהודיה והם מתגוררים יחדיו בקהילה חרדית בירושלים. לא מצאתי ולו נתון אחד המצביע על כך שהגיור אינו גיור כן. על כן, מסקנתי היא ששון מקיים את הדיבור "שנתגייר" שבחוק השבות, וזכאי למעמד מכוחו. בעתירה נתבקש סעד נוסף שעניינו הענקת תעודת המרת דת. דומה כי הכוונה הייתה לסעד של הכרה מטעם המדינה בגיור שעבר. לנוכח התוצאה אליה הגעתי איני רואה מקום להרחיב את הדיון בכך, אך אבהיר כי תעודת המרת דת (המונפקת לפי פקודת ההמרה) אינה בעלת נפקות משפטית בכל הקשור להכרה בגיור על פי חוק השבות, אלא רק בנושאים שבסמכותם של בתי הדין הדתיים, כפי שנפסק בעניין פסרו.

42. הגעתי, אם כן, לכלל מסקנה כי יש לעשות את הצו על תנאי שהוצא בבג"ץ 1594/11 להחלטי, ביחס לראש הראשון לו, שעניינו הכרה בגיורו של העותר 1 לצורך מעמד לפי חוק השבות.

העותרת בבג"ץ 1595/11 (ויויאנה)

43. בעת גיורה שהתה ויויאנה בישראל כדין. גם בעניינה קל לקבוע כי הגיור נעשה במסגרת קהילה יהודית מוכרת, שכן גיורה נערך בבית הדין האורתודוכסי של הרב קרליץ בבני ברק. המשיבים לא חלקו על כך שמדובר בקהילה בעלת זהות יהודית ידועה, במסגרת קבועה ובעלת שם. המשיבים טענו כי הנסיבות האופפות את גיורה מלמדות כי אינו כן, אולם לדעתי מכלול נסיבות העניין מצביע על כך שלא מדובר בניצול לרעה של הליך הגיור, כי אם במי שקשרה גורלה בגורל מדינת ישראל ובגורל העם היהודי, אליו היא מבקשת להסתפח.

44. גיורה של ויויאנה נערך בראשית שנת 2009 בעת ששהתה בישראל כדין מכוח רישיון לישיבת ארעי, על יסוד מערכת יחסים זוגית שניהלה עם בן זוג ישראלי, שתוקפו עד לאפריל 2010. בהמשך שנת 2009 פנתה למערך הגיור הממלכתי בבקשה לפתוח בהליך גיור ממלכתי. לאחר כשנה, משטרם התקבלה החלטת מערך הגיור הממלכתי בעניינה, פנתה למשרד הפנים בבקשה לקבלת מעמד זמני עד שיוסדר גיורה. במעמד זה ציינה כי נפרדה מבן זוגה הישראלי, לטענתה, בעיקר בשל אורח חייה האדוק לאחר גיורה. ביום 3.1.2011 נדחתה בקשתה למעמד בנימוק שהגיור שעברה אינו גיור ממלכתי "כנדרש" ולנוכח העובדה שנפרדה מבן זוגה הישראלי. ביום 4.4.2011 נדחתה בקשתה לפתוח בהליך גיור ממלכתי, בהתבסס על כך שמעמדה אינו מוסדר.

45. אמנם במשך תקופה לא מבוטלת, לפני למעלה מעשור, שהתה ויויאנה בישראל שלא כדין, אך איני סבורה כי בכך יש כדי להכריע את הכף. גיורה נערך זמן רב לאחר אותה שהות שלא כדין, בעת ששהתה כדין ברישיון שלא עמד לפוג במשך תקופת זמן ניכרת. עיקר ספקותיהם של המשיבים לגבי כנות גיורה נבע מספק שהעלו ביחס לכנות יחסיה עם בן זוגה הישראלי. הנימוק העיקרי נעוץ בכך שבמועד שבו פנתה למשרד הפנים להסדיר את מעמדה ודיווחה על פרידתם נישא בן הזוג הישראלי לאחרת. איני מקבלת את המסקנה אליה הגיעו המשיבים, כאילו מפרט מידע זה עולה כי הקשר הזוגי כולו מוטל בספק. גם מהנתונים שהציגו המשיבים עצמם (ראו למשל: מש/2 לתגובת המשיבים מיום 14.4.2011, המצביע על קיומו של קשר זוגי בתחילת שנת 2011) מצטיירת תמונה, לפיה השניים ניהלו מערכת יחסים במשך כעשר שנים, מהן כחמש שנים, שבהן הוסדר מעמדה של ויויאנה על יסוד ההליך המדורג לבני זוג של ישראלים וכנות מערכת היחסים הייתה נתונה לפיקוח עתי של משרד הפנים. במהלך תקופה זו, לא מצא משרד הפנים פגם במערכת היחסים ואישורי שהייתה של ויויאנה הוארכו מספר פעמים. מובן כי בנסיבות שתוארו, פרידתם של בני הזוג קדמה למועד ההודעה, אף שאין בידי לקבוע בכמה זמן בדיוק. אולם הדבר אינו מעיד על כנות הקשר קודם לאותו מועד, ואף לא על כנות גיורה של ויויאנה. גיורה קדם לכך ביותר משנה. לגיור עצמו קדמו שנים ארוכות שבהן חיה ויויאנה בישראל, אשר ברובן עבדה בביתה של משפחה דתית אשר עודדה את התקרבותה לדת היהודית (ראו: נספח ה לעתירה מיום 27.2.2011). עם משפחה זו היא מתגוררת גם היום. כן קדמה לגיור תקופת לימודים ארוכה ומשמעותית (ראו: שם).

46. אין מדובר במי שניסתה להסדיר את מעמדה בכל דרך אפשרית, כאשר הגיור הוא רק אחת מאותן דרכים. אכן, במשך מספר שנים הוסדר מעמדה של ויויאנה מכוח מערכת יחסים עם בן זוג ישראלי, וכשזו תמה עשתה ניסיון להסדיר את מעמדה מכוח גיור במערך הגיור הממלכתי. אולם הגיור בבית הדין של הרב קרליץ נערך כאשר סוגיית המעמד לא עמדה כלל על הפרק, ומערכת היחסים הזוגית הייתה עוד בעיצומה – ונסיבותיו של גיור זה, כאמור, מצביעות על כנותו. מכל מקום, אין מדובר במי שרק הסדרת מעמדה עמדה לנגד עיניה, כאשר היא משתמשת בכל אמצעי שבאמתחתה. בהקשר זה יוער: פנייתה להסדרת המעמד במשרד הפנים נעשתה כשנה לאחר פנייתה למערך הגיור הממלכתי, ומשתשובתו של זה בוששה לבוא. בקשתה זו נדחתה – בעוד שבקשתה לפתיחת הליך גיור ממלכתי תלויה ועומדת – מן הטעם שלא עברה גיור ממלכתי; בהמשך נדחתה גם בקשתה לפתיחת הליך גיור ממלכתי בנימוק שמעמדה אינו מוסדר. מכל מקום, לא מצאתי כי יש בכך כדי להטיל ספק בכנות גיורה.

גם בעתירה זו נתבקש סעד של הנפקת תעודת המרת דת, אך כאמור אין עניינה של זו בשאלת ההכרה בגיור לפי חוק השבות.

47. הגעתי, אפוא, לכלל מסקנה כי יש לעשות את הצו על תנאי שהוצא בבג"ץ 1595/11 להחלטי, ביחס לראש הראשון לו, שעניינו הכרה בגיורה של העותרת לצורך מעמד מכוח חוק השבות.

סוף דבר

48. הכרעתנו היום מצומצמת לשאלת הקניית מעמד מכוח חוק השבות. זוהי אינה שאלה דתית, כי אם שאלה אזרחית-ציבורית. איננו קובעים דבר, במסגרת הליכים אלה, בשאלת ההכרה בגיור שעברו העותרים בהקשרים אחרים. המתנו לדברו של המחוקק. משבוששה הכרעתו של המחוקק לבוא – לא ראינו מנוס מהכרעה שיפוטית בעניין זה.

אם תשמע דעתי, נבטל את הצו על תנאי שהוצא בבג"ץ 7625/06, ונעשה את הצווים על תנאי בבג"ץ 1594/11 ובבג"ץ 1595/11 למוחלטים, במובן זה שנקבע כי העותר 1 בבג"ץ 1594/11 והעותרת בבג"ץ 1595/11 הם יהודים לעניין חוק השבות. זאת, לנוכח הליך הגיור שעברו העותרים בקהילה יהודית מוכרת בישראל. לא יהיה צו להוצאות.

ה נ ש י א ה

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן:

אני מסכים לחוות דעתה הממצה של חברתי הנשיאה מ' נאור, על הנמקותיה.

בבג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים נ' שר הפנים פ"ד נח(5) 412 (החלטה מיום 31.5.2004) נקבע כי חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות) חל על מי "שבא לישראל ותוך כדי שהייתו בה כדין עבר תהליך של גיור". מקובלת עלי הכרעת הנשיאה שלפיה אין מקום לסטות מהלכה זו, ומשכך אין לקבל את טענת המשיבים כי חוק השבות לא נועד לחול על מי שהתגייר בעת שכבר שהה בישראל.

מצטרף אני גם למסקנתה שלפיה את המונח "שנתגייר" בחוק השבות יש לפרש כמתייחס למי שגיורו נערך בקהילה יהודית מוכרת בהתאם לאמות המידה הקבועות בה; וכי אין להגביל את ההכרה בגיור למערך הממלכתי בלבד, כפי טענת המשיבים. זאת על יסוד טעמיה המפורטים של הנשיאה בחוות דעתה.

גם ההכרעה במקרים הפרטניים שלפנינו, על יסוד עקרונות אלה, מקובלת עלי במלואה.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

1. אני מסכים לחוות דעתה המקיפה והיסודית של חברתי הנשיאה מ' נאור ולתוצאה שאליה הגיעה.

2. דעתי כדעת חברתי הנשיאה בשתי השאלות העומדות לפנינו: האחת, האם חל חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות או החוק) על אדם שהגיע לישראל עובר לגיורו ובמהלך שהייתו עבר הליך של גיור? והשנייה, ככל שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית, היא האם מפרשנותו של המונח "שנתגייר" בסעיף 4ב לחוק השבות עולה כי יש להכיר בגיור שנעשה בארץ רק אם נעשה במסגרת מערך הגיור הממלכתי?

3. כפי שעמדה על כך חברתי הנשיאה, אין זוהי הפעם הראשונה שבית משפט זה נדרש לפרשנות חוק השבות, ובפרט לשאלת הגיור הדרוש לפי סעיף 4ב לחוק. ההפך הוא הנכון. בית משפט זה דן בסוגיה בהרחבה – ובהרכבים מורחבים – בשורה של עתירות בנושא, וקבע עקרונות ברורים ובהירים, אשר עומדים כנר לרגלנו כעת. מושכלות יסוד הם כי בית משפט אנו – ולא בית שופטים (ראו: בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת א' חיות (31.12.2014); ד"נ 23/60 בלן נ' המוציאים לפועל של צוואת המנוח ריימונד ליטוינסקי, פ"ד טו(1) 71, 75 (1961)). משכך, ומשלא הוצגו טעמים המצדיקים סטייה מעקרונות אלו, אין לנו אלא להמשיך באותו קו פרשני מבוסס ומושרש.

4. כדעת חברתי הנשיאה, גם אני סבור כי התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית. בג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 412 (החלטה מיום 31.5.2004) קבע במפורש, על דרך העיקרון, כי חוק השבות חל על אדם שאינו יהודי, אשר בא לישראל ותוך כדי שהייתו בה כדין עבר הליך של גיור – בין אם בישראל או בין אם מחוצה לה (שם, בפסקה 26 להחלטתו של הנשיא א' ברק; ראו גם: פסקה 19 לחוות דעתה של חברתי הנשיאה בהליך זה). כפי שעמדה על כך חברתי הנשיאה, זוהי הפרשנות המתבקשת הן לאור לשון החוק, הן לאור תכליתו, וגם דעתי היא כי אין מקום לסטות מההלכה שנקבעה. סבורני, שהדרישות המצטברות כי השהייה בישראל של המתגייר תהיה כדין וכי הגיור יהיה כן – מפיגות במידה רבה את החשש לניצול לרעה של ההסדרים הקבועים בחוק השבות, ואינני מוצא מקום להצבת דרישות נוספות בשל חשש זה.

5. המענה לשאלה השנייה – פרשנות המונח "שנתגייר" בסעיף 4ב לחוק השבות ביחס לגיור שנערך בישראל – הוא על פניו קשה יותר שכן אינו מבוסס ישירות על הלכות קודמות, אך גם בעניין זה סומכים אנו את ידינו על עקרונות קודמים שהתווה בית משפט זה. "מבחן הקהילה היהודית המוכרת", אותו מציעה לאמץ חברתי הנשיאה, הוא המבחן שנקבע בבג"ץ 2859/99 מקרינה נ' שר הפנים, פ"ד נט(6) 721 (2005) לעניין פרשנות המונח "שנתגייר" בסעיף 4ב לחוק השבות ביחס לגיור שנערך מחוץ לישראל. לפי מבחן זה, מי "שנתגייר" הוא מי שעבר גיור בקהילה יהודית מוכרת בהתאם לאמות המידה המקובלות בה. בדומה לחברתי הנשיאה, גם אני סבור כי יש להחיל את מבחן זה גם על גיור שנערך בישראל, שכן הוא משלב באופן ראוי את הגשמתן של תכלית עידוד העליה ואחדות העם היהודי מצד אחד, והפיקוח על ההיבט הציבורי של הגיור מצד שני (וראו: פסקה 29 לחוות דעתה של חברתי הנשיאה בהליך זה). מבחן זה – בניגוד לדרישה לגיור במסגרת מערך הגיור הממלכתי עליה עמדו המשיבים – אינו מפלה בין מי שבחר לעבור את הליכי הגיור מחוץ לישראל לבין מי שבחר לעבור אותם בישראל, ויש בו כדי להבטיח תוצאה שוויונית – משכך, אין לי אלא לאמץ אותו בחום.

6. אשר על כן, אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי הנשיאה מ' נאור, על כל נימוקיה.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות:

אני מצטרפת לחוות-דעתה המקיפה של חברתי הנשיאה מ' נאור ולכל טעמיה.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר:

1. אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתה המדויקת והמדייקת של חברתי, הנשיאה מ' נאור.

2. הנני מרשה לעצמי להוסיף עם זאת שתי הערות:

(א) שימוש לרעה בזכות מצד אחרים בעבר, או חשש לניצול לרעה כזה בעתיד – אינם מצדיקים במשפט המינהלי שלילת זכות ממבקש תם לב, שהרי סירוב הרשות במקרה שכזה לוקה בחוסר סבירות ובאי מידתיות. עיינו והשוו: בג"צ 3477/95 בן עטיה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד מ"ט (5) 1 (1976).

(ב) העיקרון הנזכר בס"ק (א) שלעיל חל במשנה תוקף במשפט החוקתי, כאשר מדובר בזכויות יסוד קונסטיטוציוניות, שפגיעה בהן אפשרית רק אם מתקיימת לגביהן פיסקה ההגבלה שבסעיף 8 (ולגבי כוחות הביטחון – סעיף 9 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

3. הזכות לשבות, המוסדרת בחוק השבות, תש"י-1950 (להלן – חוק השבות), היא זכות יסוד חוקתית ונובעת מאופיה היהודי של ישראל, המוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. בתור שכזו זכות זו מוקנית לכל יהודי (ראו: סעיף 1 לחוק השבות) ועיינו: בג"צ 6624/06 פשקו נ' משרד הפנים(13.08.2015), פיסקה ט' לפסק דינו של חברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, ופסק דיני בבג"צ 4504/05 סקבורצוב נ' השר לבטחון פנים (04.11.2009), שם בפיסקה 14).

יהודי לעניין חוק השבות הוא איפוא כל מי שנולד לאם יהודיה, או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת (ראו סעיף 4 ב' לחוק השבות). מכאן שכפי שאין מונוליטיות בהסתכלות על כל מי שנולד לאם יהודיה מכוח חוק השבות – הרי שלא יכולה להיות גם מונוליטיות לגבי כל מי שנתגייר, ולפיכך ברור שמי שנתגייר בתום לב בעתירות שלפנינו במסגרת קהילה מוכרת (חרדית), יש לקבלו כזכאי שבות.

ש ו פ ט

השופט י' עמית:

כשלעצמי, אני נוטה לדעת המיעוט בבג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 419 (החלטה מיום 31.5.2004), לפיה חוק השבות חל על מי שהיה יהודי לפני שבא לישראל. אולם, משנקבעה הלכה כה חשובה בהרכב של 11 שופטים, אני מרכין ראשי ואיני רואה מקום לסטות מהלכה זו.

משחצינו שאלה מקדמית ועיקרית זו, אני מצטרף למסקנתה של חברתי הנשיאה מ' נאור, כי אין להגביל את ההכרה בגיור למערך הממלכתי בלבד.

.......

הוחלט ברוב דעות לבטל את הצו על תנאי שהוצא בבג"ץ 7625/06 ולעשות את הצווים על תנאי בבג"ץ 1594/11 ובבג"ץ 1595/11 למוחלטים, במובן זה שנקבע כי העותרים הם יהודים לעניין חוק השבות, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, שסבר כי יש להשהות את מועד כניסת הצווים לתוקף ב-18 חודשים, כדי לאפשר אסדרה חקיקתית. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏כ"א באדר ב התשע"ו (‏31.3.2016).

ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06076250_C75.doc סכ + דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il