האמא העובדת הזרה נהרגה בפיגוע, הדודה שגידלה את ילדיה הגיעה איתם ללוויה

אחרי הלוויה הילדים הורשו להישאר בישראל עם האבא העובד הזר, אבל על הדודה נגזר לצאת מהארץ.

משנשארה כאן הדודה היא נעצרה יום אחד. האבא, יוצא אתיופיה הגיע אלי עם ילדים בוכיים, וביקש את עזרתי. בעתירה הדחופה שכתבתי בשעת לילה מאוחרת, השוויתי את בחירתם הקשה של הילדים באבא ובקבר של אמם בישראל, או בדודה שחוזרת לאתיופיה, כ"בחירתה של סופי":

"דורות של ילדים צמחו בישראל שלאחר השואה בסיפורים מצמררי עור ומסמרי שיער,

שעיקרם הכרעות אכזריות בפניהן נאלצו לעמוד אנשים. הנה דווקא אנו נוקטים בשיטה, אשר

למרות כל ההבדלים חוזרת בעיקרה על הזוועה שפוגעת בבטן הרכה של כל אדם".

השופטת המחוזית בתל אביב, שרה גדות, חשבה כמוני שלא הוגן להעמיד את הילדים בפני בחירה כה קשה, וחשבה שאם המדינה כבר משאירה כאן אבא ושני ילדים, שישאירו את הדודה שגידלה אותם כל חייהם. אבל, גם בדיון וגם בפסק הדין, היא גינתה את ההשוואה שעשיתי:

"ההשוואה בין מצבם של העותרים למצבם של היהודים בתקופת השואה, היא

"מצמררת עור ומסמרת שיער". משהשוואה זו נטענת על-ידי פרקליטה יהודיה במדינת

.( ישראל, היא מצמררת שבעתיים. (עת"מ 2830/05