הארץ - |
צופה מהצד |
מאת נורית וורגפט |
שלושה ימים מפרידים בין מגנה מונחבייר, מדריך אהוב בצופים, שבא לישראל לפני שבע שנים ממונגוליה, לקבלת מעמד חוקי ממשרד הפנים. כעת, כשמלאו לו 18, הוא חולם להתגייס לצה"ל ולהוציא רישיון נהיגה. אבל אם יתפסו אותו, יגורש לארץ שכבר מזמן הספיק לשכוח |
בשבוע שעבר חגג מגנה מונחבייר את יום הולדתו ה-18. הוא יצא עם חברים, דיבר על הוצאת רישיון נהיגה ועל גיוס לצבא, ונהנה מהתחושה שהוא גדול ושכבר מותר לו לשתות באופן חוקי. באותו יום בדיוק הוא איבד את החסינות השברירית שהיתה לו כאן מתוקף הנוהג שלא מגרשים קטינים. כעת, כל יציאה שלו לרחוב עלולה להסתיים בכלא ובגירוש בחזרה לארץ הולדתו, מונגוליה. למעשה, הוא כבר נעצר פעם והובל למשטרת ההגירה בנתב"ג, אך שוחרר כעבור כמה שעות, לאחר שהתברר שטרם מלאו לו 18. אם ייעצר שוב, הוא עלול למצוא עצמו בכלא. כל זה בגלל שלושה ימים. זה מה שחסר לו כדי לעמוד בקריטריון החדש להענקת מעמד חוקי לילדיהם של מהגרי העבודה. הוא נולד וגדל באולן בטור, בירת מונגוליה, והובא לישראל על ידי אביו, לאחר שהוריו התגרשו. אחיו הצעיר נשאר שם עם האם. האם רצה בכך? "בהתחלה לא כל כך", הוא אומר. "החברים שלי היו שם ולא ידעתי שום דבר על ישראל. אבל לא רציתי להגיד 'לא' לאבא וגם לא היה אכפת לי". ב-21 בספטמבר 2001 השתקעו האב והבן בשכונת התקווה בתל אביב. האב עבד בניקיון ומגנה, אז בן 11, נשלח לבית הספר היסודי "ירדן". הימים הראשונים בבית הספר, בלי שידע מלה בעברית או באנגלית, היו סוג של הלם. "הייתי מסתכל על המורה ולא מבין כלום", הוא מספר. "בהפסקות לפעמים ילדים היו מקללים אותי. עכשיו הם מספרים לי, ככה בצחוקים, איזה דברים היו אומרים עלי. אני חשבתי אז שהם אומרים עלי דברים לא יפים, אבל לא ידעתי מה, אז רק ישבתי וחייכתי". דווקא מתוך הכורח הוא למד מהר מאוד את השפה ורכש חברים שעם חלקם הוא בקשר עד היום. כעת הוא לומד בכיתה י"א לבגרות במגמת גיאוגרפיה. כשהיה בכיתה ח' הצטרף יחד עם חבריו לשבט הצופים בשכונת מגוריו, שבו הוא פעיל ומשמש מדריך לתלמידי כיתות ו'. מהר מאוד הוא הבין את מצבם החוקי, שלו ושל אביו. "כמה פעמים שוטרים תפסו את אבא שלי בדרך לעבודה", הוא מספר. "הוא היה אומר להם שיש לו ילד. הם לא היו מאמינים לו, אז הם היו באים אלינו הביתה ורואים אותי יושב שם, אז היו משחררים אותו". כשהוקמה משטרת ההגירה בשלהי 2003, הוא כבר הבין את החדשות והיה מעודכן ומודאג. "אמרו אז שיגרשו גם את הילדים וזה הפחיד אותי", הוא אומר. "החברים שלי היו מנסים להרגיע אותי, 'אל תדאג, נשיג לך תעודת זהות, לא ניתן שיקחו אותך', אבל ידעתי שהם לא יכולים לעשות שום דבר". הוא הבין גם את החלטת הממשלה שהתקבלה ביוני 2006, על הענקת מעמד לילדיהם של מהגרי העבודה בישראל, אך לא הגיש בקשה. "לא ידעתי שגם מי שלא בקריטריונים יכול להגיש בקשה", הוא מסביר. באותה תקופה הוגשו בקשות גם מצד הורים שילדיהם אף לא היו קרובים לקריטריונים. לפני שנה, בעקבות מאבקה של ילדה אחת, הרצליה קיינס, שחסרו לה ארבעה חודשים כדי לעמוד בקריטריון, ומתוך הבנה שההליכים התארכו, החליט שר הפנים אז, רוני בר-און, על הקלה בקריטריון הזמן. כעת חסרו למגנה רק שלושה ימים. לו היה מגיע לישראל ב-18 בספטמבר, ולא ב-21, הוא היה עומד בתנאי הקריטריון. לכאורה, נראה שאין מתאים ממנו להחלטה שנועדה לעשות צדק עם הילדים שגדלו והתערו בארץ, שישראל היא ביתם ועזיבתה תהיה מבחינתם "הגליה תרבותית". לא מזמן עזב אביו את הארץ כדי לסעוד את אמו שחלתה, אך מגנה סירב להצטרף אליו. הוא חי עם דודתו שעמה, לדבריו, אין לו הרבה במשותף. הוא מלווה אותה ומשמש מתרגם כשצריך. הוא מתגעגע למשפחתו, אבל לא לחייו הקודמים. כיוון שאין בארץ קהילה גדולה של מונגולים, בדומה לקהילה של הפיליפינים, למשל, מגנה חי חיים מלאים של ילד ישראלי. הוא אינו זוכר את החגים הבודהיסטיים שחגג בארצו, הוא כמעט שכח איך כותבים במונגולית וגם הלשון המדוברת שבפיו דלה. בשעתו הבטיח משרד הפנים, פעם אחר פעם, כי ילדים שבקשותיהם נדחו יוכלו לערער, וכי כל ערעור ייבדק לגופו, לפי עקרון טובת הילד. ובכל זאת, באחרונה נדחו גם ערעוריהם של ילדים, שהעילה היחידה לדחייתם היתה שמי מהוריהם נכנס לארץ באופן לא חוקי. מקצתם הגישו עתירות וחלק מהערעורים הוחזרו לעיון מחדש בוועדה הבין-משרדית. בקשתו של מגנה מונחבייר, שהוגשה בסיוע חבריו מהצופים, נדחתה ללא אפשרות ערעור. במשרד הפנים הסבירו שהסיבה לכך היא שהחריגה בשלושה ימים היא מהקלה שנתן המשרד, לא מהקריטריון הראשוני. עוד נמסר, כי כמה מהילדים שלא עמדו בקריטריונים הגישו בקשות מטעמים הומניטריים. בסיועה של עורכת הדין יעל כץ מסטבאום, המייצגת אותו בהתנדבות, הוא פנה ישירות אל מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים יעקב גנות, אך נענה בשלילה. כץ מסטבאום אמרה שהקריטריונים אינם קדושים ושניתן למשרד מרחב מסוים של שיקול דעת. לדבריה, שיקול דעת מקל מתבקש "במקרה של נער שהתערותו בחברה הישראלית כה מוחלטת, ושברור שגירושו הוא עוול ומבחינתו, עלול להביא לאסון". השבוע, ביום שני אחרי הלימודים, מגנה התקשר לרכזת השבט, שרון לוי, מוטרד: "מה עם המפתח למחסן? אני צריך ציוד. שום דבר עוד לא מוכן ויש לנו אירוע לארגן". מדובר בפסטיבל שכונתי, מעין תחרות כישרונות צעירים, שלמגנה יש תפקיד חשוב בארגונו. "כמדריך", אומרת לוי, "הוא מגלה אחריות רבה והוא מאוד אהוב כאן". היא הכירה אותו לפני חודשים מספר כשקיבלה את התפקיד ולדבריה, ההתגייסות של השבט לעזרתו "נעשתה בשבילנו יותר מאשר בשבילו, כיוון שהוא דמות מרכזית כאן. אני לא יודעת מה יקרה לשבט אם יגרשו אותו". מגנה משקיע עצמו בינתיים בלימודים ובתנועה, ומשתתף בשיחות של חבריו על השירות הצבאי הקרב. "בטח שאני רוצה לשרת כמו כולם", הוא אומר. "זאת המדינה שלי. אני שותה את המים פה". זה חלק מאמרה מונגולית שהוא שכח את סיומה, אך משמעותה ברורה. הוא משתדל לא לחשוב על האפשרות שיגורש. "אני לא יודע איך זה שם, אני אפילו לא יכול לדמיין את עצמי שם", הוא אומר. |
コメント