יגאל ובטי כבר האריכו את האשרה של בטי אוטומטית בכל שנה. בני הזוג היו טרודים בשני ילדים משותפים, כשאחד מהם על רצף האוטיזם, עובדים בעבודות דחק, מתקיימים מהיד אל הפה וטרודים בבעיות האמיתיות של החיים.
מה מצאו במשרד הפנים ליפול עליהם בוקר אחד, כרעם ביום בהיר, עם הוראת היציאה מהארץ לאמא, לבטי, אחרת - היא תיעצר ותגורש בכוח.
אפשר לדמיין מה חשו ההורים עם קבלת המכתב הזה בדואר?
עבורי זו עבודה כמעט יומיומית, אבל עבור כל בני זוג מדובר בעולם ומלואו שקורס על ראשם.
איך זה יכול להיות שכתבת "מכתב" אחד, הם תוהים, וכבר נתנו לבטי להישאר בארץ? אני כתבתי ערר על ההחלטה הרעה, אבל שידרתי למשרד הפנים שיש כאן בני זוג שלא יוותרו.
בטי הורשתה להישאר בישראל עוד שנה, אך זה כבר היה מאוחר מידי ומעט מידי.
שיכנעתי את בטי ויגאל לא להסתפק בנדיבות הזו, אלא להמשיך אל בית המשפט ולדרוש את מעמד הקבע שבטי כבר היתה זכאית לו, ואכן, הפניה אל בית המשפט הניבה את מעמד הקבע. מעמד שלא יעמיד את בטי שוב אולי, בעוד שנה או שנתיים, במעמד בו יונחת על ראשה גרזן הגירוש מהארץ.
Commentaires