ריבקה, היא אמרה לי בטלפון, קוראים לי ריבקה. לא שם אופייני לעובדת זרה. כשהיא נכנסה למשרד ההפתעה הייתה עוד יותר גדולה. נכנסה בחורה תמירה ורזה בלבוש צנוע כאישה חרדית, שחורת עין ושיער כפחם ופניה לבנים כחרסינה. עברתי גיור חרדי בבית הדין החרדי במאה שערים. הגעתי לישראל כשהייתי בת 17. הגעתי דרך מצרים מאוזבקיסטאן. אני לא אספר לך שלא ידעתי לקראת מה אני הולכת. אני לא אספר לך שלא ידעתי שאני באה לכאן כדי להימכר לזנות. כל הבנות שהגיעו איתי ידעו היטב למה הן באות. הייתה מודעה בעיתון עבור בנות צעירות יפות וחתיכות שרוצות לנסוע לישראל ולהתפרנס היטב. מה באמת אפשר לחשוב, ובמיוחד כשבפגישה הראשונה כבר שכבתי עם המראיין. רבקה ירתה את פרטי סיפור חייה העגום בלא כל רגש של צער או מצוקה. ככל שהתכווצתי בכיסאי, רבקה היתה כמו גאה יותר, "החיים באוזבקיסטאן קשים נורא. לאנשים אין אוכל. האחים שלי עבדו בתפוחי אדמה. קמים בארבע בבוקר, בקרח, בשלג, בלי כפפות, אוספים תפוחי אדמה, עד הערב. הידיים שלהם קשים כמו קרשים, וכמה מרוויחים? שק של אורז בחודש. ואומרים תודה.
אני רציתי לחיות. לא ככה. אז מה, שוכבת עם אנשים? ובאוזבקיסטאן לא שוכבת עם בעל? בעל שיכור ומרביץ, שעובד בתפוחי אדמה.
אז באתי, אבל כל הדרך ממצרים בדואין אונסים אותנו, ודימה, לא איכפת לו. בדואין מרביצים ואונסים. סתם מרביצים. וגם דימה וחברים שלו אונסים. עד שהגענו לדירה בתחנה מרכזית, חשבתי אני מתה. בדירה היה כיף. אפילו שהביאו לי עשרים, אפילו לפעמים שלושים אנשים ביום, היינו עושות צחוק, מכירות ישראלים, חמודים כאלה, לא שיכורים ולא מרביצים. תימנים הכי חמודים. גם מרוקאים הם טובים. והכי טובים דתיים, כאלה עם זקן ופייעלעך, הם הכי עדינים וטובים. וככה, יעקב, מראשון לציון התאהב בי. האמת, גם אני אהבתי אותו. דיבר יפה, היה תמיד מביא לי מתנות קטנות, אהב אני לובשת בגדים יפים, היה גם מביא לי אוכל טעים, היינו תמיד אוכלים יחד, והוא שילם לבעלבית שלי, אז הכל היה טוב.
אבל אחר כך יעקב לא רצה שאני אשכב עם אנשים אחרים, ודיברנו איך אני יוצאת מהבית והולכת להתחתן איתו. הסברתי לו שאם אני בורחת, רוצחים את אמא שלי ואחים שלי, באוזבקיסטאן, כי אני צריכה לעבוד 3 שנים בחינם עד שאני משלמת להם על כל הדרך ממצרים. ככה אומרים הם. ויעקב אמר שהוא הולך למשטרה. ככה זה בישראל, ואני בכיתי, ובסוף הוא לקח אותי בכוח מהבית בתחנה המרכזית, אבל הם מצאו אותי כי דיברתי עם חברות שלי, והיו צעקות ובכיתי. בסוף יעקב שילם להם עשרים אלף שקל, ואני הייתי משוחררת.
רבקה עברה לגור עם יעקב בבית אימו בראשון לציון, שלא שבעה נחת מבחירתו של יעקב. אבא שלו לא היה מוכן לשמוע מהקשר לפני שרבקה תתגייר בבית דין שהוא בוחר. מפגישה אל פגישה, רבקה הגיעה אל בית הדין של עדת תולדות אהרון בשכונת מאה שערים בירושלים. רבקה התאהבה. לראשונה בחייה היא הרגישה בבית. בשמחה היא נענתה לדרישה כי עליה להיפרד מיעקב עד לחתונה, שתיערך רק אחרי הגיור.
רבקה עברה להתגורר בפנימייה חרדית של בנות טובים תמימות, דבקה בלימודים והתגלתה כתלמידה מצטיינת, אדוקה ומסורה, ולפתע יעקב ובני משפחתו לא היו מספיק אדוקים עבורה. גם יעקב לא חשב שהם הולכים להקים בית חרדי בנוסח מאה שערים. רבקה עברה את הגיור, ובעצת הרבנים, היא נפרדה מיעקב, השתלבה בחברה החרדית, התפללה באדיקות, עשתה שבתות אצל משפחות רבות, נהגה לישון במיטותיהן של בנות המשפחות, למרות שפרטי עברה העשיר כפרוצה היו ידועים להורים.
רבקה המתינה לשידוך, ובינתיים, משעבר הזמן, היא הגיעה אל משרדי כדי לברר איך היא תוכל להיחשב לישראלית, כי הרי אין כל חולק על כך שהיא יהודיה בכל רמ"ח אבריה.
וכך, רבקה הצטרפה אל קבוצת כ – 40 המתגיירים היהודים השלמים, אשר מדינת ישראל ביקשה לגרש מישראל, ואשר הגשתי בשמם עתירה מאוחדת לבג"ץ.
פסק הדין שניתן מפי 9 שופטים, במרץ 2016, בדבר גיורים פרטיים לא עזר לרבקה, כי היא עברה את הגיור כאשר היא לא אחזה באשרה חוקית בזמן שעברה את הגיור. פסק הדין היה חד משמעי, ולמרות שרבקה היתה אחד האנשים הראויים יותר לקבלת מעמד מכוח הגיור, אותו היא עברה מתוך כוונה מלאה, דווקא רבקה לא עמדה בקריטריון הנוקשה של שהות חוקית כלשהי.
למזלה, אנשי העדה החרדית שכה העריכה את דבקותה האמיתית בדת, דאגו לה, והיא נישאה בשידוך טוב, שהניב בהמשך אשרה חוקית ואפילו אזרחות. רבקה נישאה לאלמן אב לילדים, והיא, שלא הצליחה להפוך לאמא, היתה אם אוהבת לילדים היתומים.
Commentaires