סוק מאיה גורונג - העובדת הנפאלית שניצלה מגירוש

סוק מאיה גורונוג התקשרה אלי בערב חורפי גשום במיוחד. היא מטפלת סיעודית מנפאל, איננה דוברת עברית או אנגלית, ומיד לאחר "שיחה" שלא כללה דבר, התקשר אלי ידידה הנפאלי, בידור, דובר אנגלית רהוטה. בידור נהג ל"תווך" לי את צרותיהם של עובדים נפאליים, שנכתשו בין גלגלי הבירוקרטיה הישראלית, שלא הבינו את זכויותיהם וחובותיהם, ונפלו בין הכסאות. עובדים אלה הגיעו לישראל לאחר שבני משפחתם מישכנה את עתיד כל המשפחה המורחבת, שילמו דמי תיווך אסטרונומיים, שאמורים להיות משולמים מוך דמי עבודתם של העובדים הללו בשנים האחרונות.

מעצרם ושליחתם לארצם של עובדים אלה במהלך השנתיים הראשונות, טרם הם הספיקו ל"שלם" את דמי התיווך הללו, כמוה כגזר דין מוות להם ולבני המשפחה, כשלא הספיקו לשלם את חובם.

כזו היתה סוק מאיה.

באותו ערב חורפי, כשסוק מאיה עצורה במתקן כליאה בחדרה, סוק מאיה אמורה היתה להישלח למחרת בבוקר לארצה, מבלי שהיא הספיקה לשלם את החוב.

איסוף פיסות המידע צייר תמונה בלתי אפשרית.

פסק דין של בית המשפט המחוזי המורה על גירושה של סוק מאיה ניתן כבר לפני שלושה חודשים.

האפשרות היחידה לערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון היא בטענה כי סוק מאיה לא ידעה כי ניתן פסק דין. עניין זה הובא לידיעתה רק באותו הערב, ערב הרחקתה הכפויה מהארץ.

בגשם השוטף ובסופת ברקים ורעמים יצאתי לחדרה, למתקן הכליאה. התצהיר שמפרט את כל עובדות המקרה כבר היה כתוב, תורגם לסוק מאיה על ידי בידור, תוך מהלך הנסיעה מתל אביב לחדרה. כל שנשאר היה רק להביא את סוק מאיה אל עמדת השוטר בכניסה כדי שתחתום עליו ועל יפוי הכוח, כדי שלמחרת בבוקר אפשר יהיה להגיש ערעור עם בקשה לצו ביניים, לעכב את ההרחקה. הטענה כי פסק הדין הקודם הובא לידיעתה רק עתה, ועל כן, אין כאן איחור בהגשת הערעור, גם היא התקבלה.

בית המשפט העליון חיבר פסק דין שכולו הומניות וחמלה כלפי מצבה הבעייתי של סוק מאיה, ואיפשר לה להישאר בישראל אצל המעסיקה הקשישה בירוחם, אצלה היא התחילה לעבוד לפני שנעצרה:

"... יחד עם זאת, ראוי כי נזכור כולנו כי אין מדובר במי שחטאו ופשעו אלא באנשים קשי יום שכל חטאם ברצונם לעבוד, להתפרנס ולאפשר לבני משפחתם חיים ברווחה. נתון זה יש לו חשיבות בהתייחסות להתנהלותם של השוהים הבלתי חוקיים, ואין בו כדי לסתור את החשיבות שיש בהפעלת מדיניות המשיבים."

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים

עע"ם 1347/07

בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון

המבקשת: סוק מאיה גורונג

נ ג ד

המשיבים:1. משרד הפנים 2. מנהלת ההגירה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב מיום 6.12.06 בעת"מ 2352/06 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' גדות

תאריך הישיבה:כ"ו באייר תשס"ז(14.5.07)

בשם המבקשת:עו"ד י' כץ מסטבאום

בשם המשיבים:עו"ד א' סגל-אלעד

פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

1. המערערת, אזרחית נפאל, הגיעה לישראל בחודש דצמבר 2004 לצרכי עבודה. היא החלה לעבוד אצל מעסיק וביום 21.6.05, עקב הפסקת עבודתה אצל אותו מעסיק, הונפקה לה אשרת תייר לשלושה חודשים עד ליום 20.9.05. ביום 21.9.05 נרשמה המערערת כעובדת אצל מעסיקה אחרת והונפקה לה אשרת עבודה עד ליום 3.12.05. ביום 4.12.05, לאחר שהפסיקה עבודתה אצל אותה מעסיקה, הונפקה למערערת אשרת תייר לחודש, עד ליום 4.1.06. לאחר שפקעה אשרה זו החלה המערערת עובדת אצל מעסיקה אחרת והונפקה לה אשרת עבודה עד ליום 21.6.06. ביום 19.6.06 הודיעה המעסיקה למשיבים כי המערערת אינה עובדת עוד אצלה, המערערת הגיעה אל משרדי המשיבים והונפקה לה שם, זו הפעם השלישית, אשרת תייר עד ליום 22.7.06.

מאז 23.7.06 שוהה המערערת בישראל שלא כדין, כאשר בעבור חודשיים בהם שהתה בארץ באופן בלתי חוקי, ביום 25.9.06, היא נעצרה, ולאחר שנערך לה שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות, הוצאו נגדה צווי הרחקה ומשמורת. ביום 4.10.06, לאחר שדן בשחרורה של המערערת, הורה בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין) על שחרורה בתנאים. המערערת לא עמדה בתנאים, שכן לא עלה בידה לגייס את סכומי הבטחונות שנקבעו, ועל כן הורה בית הדין על הרחקתה מישראל. ברם, המערערת סירבה לחתום על הסכמה לעלות על הטיסה וכך נותרה בישראל והגישה עתירה מנהלית נגד החזקתה במשמורת.

לאחר הגשת העתירה המנהלית הורה בית המשפט לעניינים מנהליים על עיכוב הרחקתה של המערערת מישראל עד להכרעה בעתירה. ימים מספר לאחר מכן הורה בית הדין על שחרורה של המערערת בתנאים, תוך שקבע כי אם לא יוסדר מעמדה כדין, תעזוב המערערת את ישראל בתוך 7 ימים ממועד פסק הדין בעתירה המנהלית שהגישה. המערערת הפקידה את הערבות שנקבעה ושוחררה.

2. בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב – יפו (כב' השופטת ש' גדות) דחה ביום 6.12.06 את העתירה המנהלית בקבעו כי מכיוון שהסעד העיקרי שהתבקש בעתירה הוא שחרור ממשמורת, הרי שמשהוחלט על שחרור המערערת, אין עוד מקום לעתירה ולא היה מקום לבקש כסעד נספח את עיכוב הרחקתה מן הארץ. בית המשפט קבע כי למבקשת אין כל זכות קנויה לעכב את הרחקתה מישראל, הימצאותה בישראל יסודה בדין עצמי שעשתה - סירובה לחתום על מסמכים – ומהתנהלות זו, המעידה על חוסר תום לב, אין להתיר לה ליהנות. בית המשפט הדגיש את התנהלותה הפסולה של המבקשת שנמנעה מלצרף תצהיר לעתירתה הגם שהייתה בידה שהות מספקת לעשות כן ולא גילתה את מלוא העובדות הנכונות בפני בית המשפט. הוא אף ציין כי שקל לחייבה בהוצאות חרף היותה עובדת זרה למרות הזמן הקצר יחסית שהיא שוהה בישראל.

3. ביום 31.12.06, לאחר שהמערערת לא יצאה את ישראל, חולטה הערבות שהפקידה עם שחרורה ממשמורת.

ביום 14.1.07 ביקשה המערערת להסדיר לה אשרת עבודה אצל מעסיקה חדשה. הבקשה סורבה והמערערת התבקשה לעזוב את הארץ, אך היא המשיכה לשהות בישראל וביום 29.1.07 נעצרה בשנית. בשלב זה הוגש על ידי באת כוחה הערעור שבפנינו על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. כן עוכב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

4. באת כוחה של המערערת שמה דגש בטיעונה על ההיבטים העובדתיים של המקרה: על כך שמעצרה הראשון של המערערת בא לאחר שהיה של כשנה ותשעה חודשים בישראל, מתוכם חודשיים בלבד באופן בלתי חוקי. היא מבהירה כי המערערת לא חתמה על ההסכמה לעלות על הטיסה כיוון שהמסמכים שהוגשו לחתימתה הינם בשפות העברית והאנגלית, בהן אין היא שולטת ולדבריה המערערת כלל לא סברה כי היא מורחקת מישראל ומעייניה היו נתונים לגיוס סכומי הערבות. היא סברה כי שוחררה ממשמורת על מנת למצוא לה מעסיק חדש, ואכן מצאה עבודה בירוחם כמטפלת סיעודית. לדבריה, רק כשפנתה המערערת אליה נוכח סירובו של המשיב להנפיק לה אשרת עבודה אצל המעסיק החדש, נודע לה כי ניתן פסק דין בעתירה המנהלית וימים ספורים לאחר מכן נעצרה המערערת בשנית.

באת כוח המערערת מוסיפה וטוענת, כי המשיבים עומדים בעניינה של המערערת על נוהל "שמיים סגורים" של משרד הפנים (להלן גם: הנוהל) בדווקנות לא רציונלית, על אף שהנחיותיהם מותירות מרחב שיקול דעת וחרף נסיבות העניין כפי שפורטו. לדבריה, היה מקום ליתן משקל לכך שבחודשיים בהם שהתה המערערת בארץ באופן בלתי חוקי היא התקשתה למצוא מעסיק מאחר שהשוק רווי עובדים סיעודיים זרים. לטענתה, מצב זה יסודו בתמריץ שיש לחברות כוח האדם להביא ארצה עוד ועוד עובדים בשל תשלומי התיווך הגבוהים שמשלמים העובדים עבור הבאתם ארצה. מצב זה, היא מטעימה, אינו משרת כל מטרה למעט הגדלת רווחיהם של בעלי סוכנויות כוח האדם, בעוד העובד הזר, שהוא "החוליה החלשה", נושא במחיר הכשלים שהביא לכך שהשוק רווי ומוצף. לפיכך, היא גורסת כי אין היגיון בגירוש המערערת מישראל בחוסר כל, באופן שתחתיה תבוא עובדת זרה חדשה. היא מציינת בהקשר זה, כי המעסיקה החדשה שבביתה בירוחם התקבלה לעבוד כמטפלת סיעודית, שבעת רצון ביותר מתפקודה של המערערת, ומפנה לתצהיר שמסרה גב' יפה חזות, בתה של המעסיקה, המוסרת כי אמה במצב סיעודי קשה והטיפול בה אינו פשוט, בין היתר מאחר שמשפחתה של גב' חזות עצמה מתמודדת עם קשיים לאחר שפונתה מגוש קטיף. לדבריה, מטפלות סיעודיות שונות שעבדו אצל האם לא הסתדרו עמה ונוצר קושי למצוא עובדת שתסכים להגיע לירוחם, קושי שהסתיים כשהחלה המערערת לעבוד אצל האם. היא מציינת את שביעות רצונם מתפקודה של המערערת וכי לאחר שהתחוורה הבעייתיות בהעסקתה הם ניסו להביא מטפלות אחרות אך האם אינה מסתדרת עימן, היעדרותה של המערערת משפיעה לרעה עליה והם עודם חפצים בשירותיה.

באת כוחה של המערערת טוענת עוד כי לא היה מקום ליתן משקל רב לסירובה של המערערת לחתום על ההסכמה לחזור לארצה, משני טעמים. האחד, כי מדובר בהתנגדות טבעית של אדם למלא אחר הוראות שאינן ברורות לו כשהוא נמצא במצב של לחץ ומצוקה, וכאשר ספק אם המערערת ידעה מה מבקשים ממנה ועל מה היא נדרשת לחתום כאשר המסמכים אינם בשפתה. השני, כי זה היה המוצא האחרון שהמערערת סברה שנותר בידיה ברגע בו הבינה את גודל האסון שנפל עליה. היא סבורה כי לא היה מקום לייחס משקל רב לאי הגשת התצהיר כאשר מדובר בעובדת זרה שאינה דוברת אנגלית.

באת כוחה של המערערת עומדת בטיעונה על נסיבות חייה הקשות של המערערת – היותה אם לשני ילדים שבעלה אינו עובד בשל המצב בנפאל, לצורך הגעתה ארצה לוותה בנפאל סכום של כ- 4,000$ – 5,000$ ולדבריה, קיים חשש לחייה ולחיי משפחתה אם תחזור לארצה בטרם החזירה את ההלוואה שנטלה ואת הכספים הנוספים שלוותה כדי להשתחרר בערבות ולשלם לעורך הדין הקודם שייצג אותה. היא מבהירה כי המערערת עבדה בישראל בתנאים קשים נוכח קשיי שפה, היות שאינה דוברת עברית ואנגלית, ומאחר שמשכורתה לא שולמה לה, ואף על פי כן הקפידה על הצטיידות באשרה מתאימה כל העת.

5. טענתם המקדמית של המשיבים היא כי יש לדחות את הערעור על הסף היות שהוא הוגש לאחר שחלף המועד להגשתו, וזאת על אף שבהליך בבית המשפט קמא הייתה המערערת מיוצגת ומפסק הדין עולה כי הוא ניתן במעמד הצדדים. לדבריהם, טענת המערערת כי לא ידעה על מתן פסק הדין לא הוכחה ואינה מתיישבת עם החלטת בית הדין על שחרורה בתנאים ועם הפרטים שמסר בא כוחה הקודם, לפיהם היא נכחה בבית המשפט ביום מתן פסק הדין והובהר לה כי עתירתה נדחתה. בנוסף, מפרוטוקול השימוע שנערך למערערת עם מעצרה השני עולה כי היא ידעה היטב את טיב ההליכים שהתנהלו בעניינה. לפיכך, טוענים המשיבים, העובדה שהערעור הוגש לאחר מעצרה השני של המערערת, מלמדת כי מדובר בניסיון לבטל את צו ההרחקה והמשמורת הנוכחיים במסווה של ערעור על פסק דינו החלוט של בית המשפט קמא, ולא היה מקום לקבל את הערעור מבלי שהתבקשה – והתקבלה – הארכת מועד להגשת הערעור.

לגופו של עניין, המשיבים סבורים כי החלטותיהם ופסק דינו של בית המשפט קמא אינם מצדיקים התערבות.

המשיבים סבורים כי אין להחיל על המערערת לפנים משורת הדין את הנוהל, מאחר שאינה עומדת באמות המידה הקבועות בו. הם מטעימים כי מטרת הנוהל אינה מציאת פתרון תעסוקתי לעובדים זרים המעוניינים בהמשך העסקתם בישראל, אלא מציאת פיתרון למעסיקים שנוצר להם מחסור בעובדים בגדר ההקצאה החוקית שהוקצתה להם לשם כך, מבלי להכניס ארצה עובדים זרים חדשים. לפיכך, הנוהל אינו מקנה לעובד הזר כל זכות לדרוש את המשך העסקתו ושהייתו בישראל. יתרה מכך, המשיבים מציינים כי הנוהל אינו חל על מועסקים בענף הסיעוד, הגם שהוא מאפשר את ניודם במספר מצומצם של מקרים. המערערת אינה עונה על התנאים שנקבעו בנוהל לניוד עובדים זרים בתחום הסיעוד, שכן חלפו כשנה ו- 11 חודשים מאז הגיעה לישראל ובמועד מעצרה חלפו למעלה משלושה חודשים מיום שהפסיקה עבודתה אצל מעסיקה החוקי וכחודשיים מהיום בו פקעה אשרת התייר שקיבלה. למעלה מכך הם גורסים כי המערערת נכנסת בגדר המקרים שעל פי הנוהל אין להציע להם הצעות במסגרת הנוהל. לעניין זה מציינים המשיבים כי ניתנו למערערת בעבר שלוש הזדמנויות לחזור למעגל העבודה בתחום הסיעוד, אך היא בחרה שלא לנצלן ועל כן אין ליתן בידה הזדמנות נוספת, ועוד הם מזכירים כי לאחר שפקעה ביום 4.1.06 אשרת התייר של המערערת והיא שהתה בישראל משך תקופה קצרה שלא כדין, משרד הפנים ניאות לפנים משורת הדין להסדיר את מעמדה. בסיכומו של דבר, הם טוענים, המערערת לא הציגה טעמים ענייניים לחרוג בעניינה מהנוהל, ונוכח הנסיבות כפי שפורטו ושיקול הדעת הרחב המסור למשרד הפנים בנושא זה, אין הצדקה להתערבות בית משפט זה. הם מדגישים כי קבלת הערעור תיצור אי שוויון בין העובדים הזרים בתחום הסיעוד ותיתן תוקף לעשיית דין עצמי, כפי שעשתה המערערת.

המשיבים מדגישים את העובדה שהמערערת הפרה את תנאי שחרורה בערבות בכך שלא יצאה את הארץ כעבור 7 ימים מיום מתן פסק הדין ואף הפסיקה להתייצב במשטרת ההגירה כנדרש. לדבריהם, מהשימוע שנערך למערערת עם מעצרה השני עולה כי היא ידעה היטב על ההליכים המשפטיים בעניינה ואף הודתה כי הפרה את תנאי השחרור בערבות מאחר שחששה שתורחק מישראל. הם מציינים כי בית הדין הורה למנהלת ההגירה לבדוק, באמצעים העומדים לרשותה, האם אכן צפויה סכנה ממשית לחייה של המערערת אם תורחק מישראל, ואף בחן האם נפלה המערערת קורבן למעשה תרמית בישראל, אך מצא שלא כך קרה.

6. לאחר שהתקיים הדיון בפנינו הגישה באת כוח המערערת בקשה להוספת מסמכים בציינה כי נודע לה שבכוונת המשיבים "לסגור" את שמי הארץ לעובדים סיעודיים זרים חדשים למשך מספר חודשים, על מנת לאפשר לאותם עובדים סיעודיים זרים השוהים בישראל באופן בלתי חוקי להיקלט מחדש בעבודה. כן העלתה על הכתב טענות נוספות לגוף העניין שאיני רואה לפרטן באשר עיקרם של הדברים הובא לעיל.

המשיבים, מתנגדים לבקשה בטענה כי הועלו בה טענות חדשות, אך מבהירים כי לא התקבלה כל החלטה המאפשרת לכל העובדים הסיעודיים הזרים השוהים בישראל שלא כדין להיקלט מחדש בעבודה.

דיון והכרעה

7. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים ניתן כאמור ביום 6.12.06, ואילו הערעור הוגש ביום 13.2.07. אין מקום לספק אפוא כי הערעור הוגש בחלוף המועד הנקוב בחוק להגשתו (סעיף 33(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000). בפסק הדין צוין כי הוא ניתן "במעמד הצדדים" ובא כוחה הקודם של המערערת אף מסר למשיבים, לטענתם, כי המערערת נכחה בבית המשפט ביום מתן פסק הדין והובהר לה כי עתירתה נדחתה. באת כוח המערערת טוענת כי עד שהמערערת פנתה אליה בחודש ינואר 2007 לא היתה המערערת מודעת לכך שעתירתה נדחתה. בין שידעה המערערת על דחיית עתירתה ובין שלא ידעה על כך, משחלפה התקופה במהלכה ניתן על פי דין להגיש את הערעור, היה על באת כוחה לפנות בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור בטרם יוגש הערעור עצמו. יחד עם זאת, נסיבות המקרה, ובעיקר הספק שנותר בלבי אשר לשאלה עד כמה אכן הובהר למערערת מצבה המשפטי בשפה שהיא בקיאה בה, כפי שעוד יובהר, אינם מצדיקים לטעמי כי נדחה את הערעור על הסף.

8. בפתיח לנוהל מובהר הבהר היטב כי הוא חל על ענפי החקלאות והבניין בלבד. יחד עם זאת, הנוהל מאפשר הצעת הצעות לפיו לעובד זר שהינו "...עובד סיעודי אשר טרם חלפה שנה מיום הגיעו לישראל, ועובד סיעודי אשר טרם חלפו 60 יום ממועד שעזב את מעסיקו בנסיבות שאינן תלויות בו (פטירת המעסיק או פיטורין), או 30 יום מיום שעזב את מעסיקו מרצונו" (סעיף 20(ה) לנוהל).

נוהל מעבר עובד ממעסיק למעסיק (להלן: נוהל מעבר) של משרד הפנים מאמץ את העיקרון שנקבע בסעיף 20(ה) לנוהל שמיים סגורים, אך מציין שבבחינת הבקשות על פי נוהל מעבר יש להפעיל "שיקול דעת מעט נרחב יותר" מאחר שיש ליתן משקל לעובדה שהעובד פנה מיוזמתו בבקשה לאפשר לו מעבר למעסיק אחר. לעניין זה מפרט הנוהל כי יש לבחון את מספר הפעמים בהן עבר העובד ממעסיק למעסיק, הזמן שחלף ממועד המעבר האחרון, נסיבות המעברים, האם יש סיבה נוספת לסירוב הבקשה ועוד. בעניין שבפנינו הועסקה המערערת אצל שלושה מעסיקים עובר למעצרה הראשון, אצל כל אחד מהם עבדה מספר חודשים. יחד עם זאת, בניגוד להתנהלותה לאורך מרבית משך שהותה בישראל, שהתאפיינה בהקפדה על הצטיידות באשרות מתאימות ותקפות, לאחר שהפסיקה עבודתה אצל המעסיק השלישי לא פנתה המערערת אל המשיבים על מנת להסדיר את המשך שהייתה בישראל ולבקש ניודה למעסיק אחר וכך נעצרה כשהיא שוהה באופן בלתי חוקי בישראל.

כפי שמציינים המשיבים, אין לעובד הזר זכות קנויה לשהות בישראל ולעבוד בה. שיקול הדעת הנתון להם בהחלטה על הרחקת עובד זר מישראל הוא רחב ולא בנקל יתערב בו בית המשפט. יחד עם זאת, אני סבורה כי המקרה דנן מצדיק את התערבותנו.

9. מקרה זה, כמקרים רבים אחרים המגיעים אל בתי המשפט, מציב בפנינו תמונה עגומה של אחד מהיבטיה של הגירה לצורכי עבודה כתופעה גלובלית. בכל רחבי העולם מוכרת התופעה של הגירת בני אדם מארצות מולדתם, שהינן על פי רוב מדינות שרמת החיים בהן נמוכה ביותר, אל מה שנתפש בעיניהם כ"ארץ אופיר", אל מדינות זרות, בהן הם מקווים, יוכלו להשתכר די כסף על מנת לשפר את תנאי המחיה שלהם ושל בני משפחותיהם ולהבטיח לעצמם ביטחון אישי וכלכלי. זאת, גם במחיר השתלבות בעבודות פיזיות קשות ומחיה בתנאים ירודים בארץ היעד. תופעה זו, יש להעיר, אינה חדשה עימנו ודי לי שאזכיר את גלי המהגרים אל ארצות הברית במאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 (להרחבה באשר להגירת עבודה ראו: בג"ץ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם, 30.3.06)). ככל שחולפות השנים הולכת תופעה זו ומתרחבת, באופן שניתן לומר כי היא, על הקשיים הנלווים לה, הינה כאמור, תופעה גלובלית. אציין, כי על פי הערכות קיימים כיום בעולם כ- 86 מיליון מהגרי עבודה (לנתונים בנושא זה ראו: http://www.migrantwatch.org/ וכן: http://www.ilo.org/global/Themes/Labour_migration/lang--en/index.htm).

גם בישראל עדים אנו, בעיקר בשני העשורים האחרונים, להגעתם ממרחקים של זרים רבים, שנפרדו מבעל או אישה, מילדים רכים בשנים, מהורים, אחים, אחיות ובני משפחה נוספים, על מנת לעבוד בארץ בעבודות קשות ומאמצות, משך שעות ארוכות, תמורת שכר נמוך, ללא התנאים הסוציאליים המובטחים לעובדים בני הארץ ולצערנו, תוך שהם זוכים לא אחת ליחס בלתי הולם ובלתי הוגן של מעסיקיהם, אם על דרך של אי עמידה בחובת תשלום השכר ואם על דרך של יחס בלתי ראוי אחר.

10. המקרה שבפנינו מבטא את הקושי עמו מתמודדת המדינה ביישום נחרץ של מדיניותה, כמו גם את הקושי עמו מתמודדים עובדים זרים רבים המגיעים לעבוד בישראל בתחום הסיעוד ומוצאים עצמם חסרי אונים בארץ ששפתה, תרבותה ואורחותיה זרים להם. דו"ח הצוות הבינמשרדי לבחינת ענף הסיעוד מיום 3.9.06 עומד על כשלים שונים בשיטת העסקת העובדים הזרים הנהוגה בישראל בענף הסיעוד, וביניהם:

"1. קושי בהבטחת תשלום שכר ומתן תנאים הוגנים לעובדים הזרים בענף.

2. קיומם של תמריצים כלכליים להבאת עובדים זרים הנובעים מהרווח המופק כתוצאה מהתשלום הנגבה מהעובדים הזרים, שלא כדין בארץ מוצאם, תמורת ההגעה לישראל, תמריצים אלו מביאים לכך שמספר העובדים הנכנסים לישראל גבוה ממספר העובדים הדרוש לטיפול בנזקקים לשירותי סיעוד.

...

4. שיטת ההעסקה הנוכחית כובלת את העובד הזר למעסיקו, עקב העובדה שרישיון העבודה שניתן לעובד הזר מאפשר לו לעבוד רק אצל מעסיק זה. כבילת העובד למעסיקו כאמור יוצרת תלות חזקה של העובד הזר במעסיקו ומגבירה בכך את אפשרויות ניצולו, וכן מקשה על האפשרות של בעל ההיתר למצוא עובד חלופי במקרה בו העובד שתווך לו אינו מתאים לצרכיו" (עמ' 7 לדו"ח).

כשלים אלה יש להם חלק נכבד ביצירת מצב בו עובדים סיעודיים זרים רבים חשופים לניצול מצוקתם, לאי תשלום שכרם במלואו ובמועדו, כמו גם לתנאי העסקה בלתי הוגנים. על אלה מתווספים קשיי שפה ולעיתים חוסר התמצאות בנבכי הבירוקרטיה.

גם אם מטרת הנהלים האמורים הינה בראש ובראשונה מציאת פיתרון למעסיקים שנוצר להם מחסור בעובדים, כפי שמבאר הנוהל מפורשות, אין פירושו של דבר כי יש להשלים עם "תופעות הלוואי" של פיתרון זה. כאמור, לעובד הזר אין אמנם כל זכות קנויה לשהות בישראל ולהיות מועסק בה, אך הוא זכאי, ככל אדם, ליחס של כבוד. אזכיר את שאמור להיות מובן מאליו – עובדים אלה, שהינם ככלל אנשים נורמטיביים, מגיעים לישראל על מנת למצוא בה את פרנסתם, וזאת על פי היתרים שניתנו על ידי המדינה מתוך הצורך הקיים כפי הנראה בעבודתם. לא אחת, ואולי יש לדייק ולומר על פי רוב, נדרשים הם לשלם סכומי כסף לגורמי תיווך שונים על מנת להגיע ארצה. סכומים אלה, בערכי ארצות מוצאם הינם סכומי עתק שלשמם נאלצים הם ליטול הלוואות ולהכניס עצמם בעולם של חובות כבדים (ראו לעניין זה הן את דו"ח הוועדה הבינמשרדית, הן את פסק הדין בבג"ץ 4542/02 הנ"ל). כל זאת על מנת להתפרנס בעבודה שמדינת היעד – ישראל – מצאה כי יש מקום וצורך לאפשר העסקתם בה. המדינה רשאית וחייבת לקבוע את מדיניות הכניסה והשהיה בישראל ביחס למי שאינם אזרחי המדינה או תושביה. יחד עם זאת, כמי שאמונה על הסדרת שהייתם בישראל של העובדים הזרים, על המדינה להיות ערה לסכנת הניצול ולקשיים יוצאי הדופן להם הם נתונים, כמו-גם למציאות העגומה הנוצרת כתוצאה מכשלים שונים דוגמת אלה הקיימים בענף הסיעוד, עליהם הצביעה הוועדה הבינמשרדית, ולפעול לפתרונם לא רק למען השמירה על כבודם של העובדים הזרים, אלא גם, ולא פחות מכך, למען השמירה על כבודה של מדינת ישראל ועל ערכיה.

החלת מדיניותם של המשיבים בעניין שלפנינו נעשית על פי הקריטריונים שהם קבעו והחלתה, כפי שהם מציינים בצדק, חייבת להיות שוויונית. יחד עם זאת, גם הנהלים המנחים את המשיבים יש בהם מקום לשיקול דעת ומעל לכל, חשוב שתישמר מידה – גם אם מצומצמת – של גמישות (ראו, הגם שהדברים נאמרו בהקשר אחר, את פסק דינו של בית הלורדים באגליה - N v. Secretary of State for the Home Department [2005] 2 AC 296 para.70 וכן את פסק דינו של בית הדין האירופי לזכויות אדם – D v. the United Kingdom [1997] 24 EHRR 425 ). גם בגדרה של המדיניות הברורה לפיה פועלים המשיבים חייב להישמר מקום לעריכת האיזונים הנדרשים בין האינטרסים והזכויות הנוגעים לעניין, גם בגדרה יש לאפשר התחשבות בנסיבות מיוחדות ולשיקולים שבאנושיות (הדרישה כי ההחלטה תיעשה מתוך איזון בין האינטרסים המתחרים, יש לציין, מקובלת במקרים דומים גם במשפט הזר. ראו למשל באנגליה את פסק דינו של בית הלורדים – Huang v. Secretary of State for the Home Department [2006] 1 QB 1). כך, לצד השיקולים שהתוו את גיבוש המדיניות הנוהגת אין לזנוח לטעמי את הרגישות המתחייבת בבחינת עניינם של אותם עובדים, המגיעים ארצה מתוך מצוקה ולמען רווחת משפחתם נושאים במחיר הניתוק ממשפחתם, מארצם, משפתם ומתרבותם. יש לכבד את שאיפתם ומאמציהם לעתיד טוב יותר להם ולמשפחתם במחיר הווה מורכב וקשה בארץ זרה ובסביבה שלא תמיד מסבירה להם פנים.

אציין, כי לטעמי העובדה שרבים מהעובדים הזרים שקועים בחובות בשל הלוואות שנטלו על מנת להגיע לישראל, ולגירושם מישראל, במיוחד מקום בו טרם עלה בידם לפרוע את ההלוואות שנטלו על מנת להגיע ארצה, ייתכנו השלכות כלכליות מרחיקות לכת על חייהם וחיי משפחותיהם, ראוי לה שתעמוד ברקע הדברים בעת קבלת ההחלטה בעניינם. בנוסף, ובמיוחד מקום בו עסקינן בעובד המבקש להחליף מעסיק, יש לזכור את חולשתם ופגיעותם של העובדים הזרים, הנתונים במידה רבה לחסדו של המעביד, להגינותו והוגנותו. אפשרותו של העובד הזר לתבוע ממעסיקו את שמגיע לו היא ממילא מוגבלת נוכח מאפייניה של העסקתם, כפי שפורט לעיל, ונתון זה אף הוא ראוי להילקח בחשבון כאשר בוחנים מהי משמעות העובדה שהעובד עבר ממעסיק למעסיק בתקופת שהותו בארץ. ויובהר: אין משמעם של הדברים כי אין העובד נדרש להצטייד באשרות הנדרשות ומובן כי רשאי הוא לעבוד אך בתחום שלשמו הותרה כניסתו לישראל ועל פי הנוהל החל עליו. דרישות אלה אינן סותרות את הבחינה הרחבה של השיקולים לעת קבלת ההחלטה אם להרחיק את העובד מישראל לאלתר או לאפשר את העסקתו אצל מעביד אחר באותו תחום שלשמו הותרה כניסתו לישראל, בנסיבות בהן מוצדק לעשות כן.

11. מן הכלל אל הפרט. כאמור, אני סבורה כי קיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הערעור, גם אם לפנים משורת הדין, תוך שננהג במערערת על פי מידת הרחמים. במה דברים אמורים.

מעצרה הראשון של המערערת בגין שהיה בלתי חוקית בא לאחר שהיה של כשנה ותשעה חודשים בישראל, חודשיים בלבד מהם באופן בלתי חוקי. מהעובדות כפי שפורטו לעיל ניתן להיווכח כי בחלק הארי של שהייתה בישראל הקפידה המערערת על קבלת האשרות הנדרשות.

המערערת אינה עומדת אמנם בפרקי הזמן שנקבעו בנוהל מעבר ביחס למעבר עובד זר בתחום הסיעוד ממעסיק למעסיק, אך אינה חורגת מהם במידה ניכרת. כפי שכבר צוין, בהתאם לנוהל מעבר, לצורך מעבר ממעביד למעביד יאומצו פרקי הזמן הנקובים בנוהל שמיים פתוחים. דהיינו, המעבר יאושר אם טרם חלפו 60 יום ממועד שעזב העובד את המעסיק בנסיבות שאינן תלויות בו (פטירת המעסיק או פיטורין), או 30 יום מיום שעזב את מעסיקו מרצון. יחד עם זאת, צוין בנוהל מעבר כי במסגרתו יש להפעיל שיקול דעת מעט נרחב יותר, שכן יש ליתן משקל לכך שהעובד פנה מיוזמתו למשרד הפנים ולברר האם היתה "סיבה טובה" לאיחור בפניה למשרד הפנים, שאם כן ניתן לאשר המעבר גם מעבר לתקופות האמורות ובלבד שמדובר בחריגה סבירה בנסיבות העניין.

כאמור, בענייננו, נטען כי המערערת עזבה את מעסיקה האחרון מרצונה, לא פנתה אל משרד הפנים ונעצרה ביום 25.9.06, כעבור כחודשיים של שהיה בלתי חוקית בישראל. בהקשר זה ראוי להקדים ולציין כי בהתאם לפרוטוקול הדיון בבית הדיון ביום 4.10.06, מוקד הסיוע לעובדים זרים טען בשמה של המערערת כי העסקתה אצל המעסיק האחרון הסתיימה לאחר שזה נפטר. לטענה זו אין אישור, אולם מכל מקום, בהתאם לנוהל מעבר, בשלב בו נעצרה המערערת מדובר לכל היותר באיחור של כ- 30 ימים, על פי התרחיש של עזיבת המעסיק מרצון. זאת, בהתחשב בכך שהמערערת רשאית היתה לפנות אל משרד הפנים בתוך 30 יום מיום עזיבת המעסיק הקודם. המערערת שוחררה ממעצר ביום 7.11.06. ביום 3.1.07 פנתה אל משרד הפנים, יחד עם בני משפחתה של החולה הסיעודית המבקשת להעסיקה כעת, לאחר שעבדה אצלם זמן מה, בבקשה להסדיר העסקתה. הנה כי כן, שוב ניכר במערערת כי היא מבקשת לפעול כחוק. קשה לטעון כי מי אשר מבקש אשרת עבודה כמתחייב הינו חסר תום לב או מביע זלזול בדרישות החוק.

12. המדינה גורסת כי המערערת עשתה דין לעצמה, ניצלה את העובדה ששוחררה ממשמורת ולא קיימה את התחייבותה לעזוב את הארץ בתוך 7 ימים מיום מתן פסק הדין הדוחה את העתירה המנהלית שהגישה. טענה זו אין בידי לקבל, באשר אני סבורה כי יש בסיס לטענת המערערת כי היא סברה ששוחררה לשם מציאת מעסיק חדש, ולמצער קיים ספק האם אכן הובהרה למערערת כדבעי מטרת שחרורה ממעצר. במה דברים אמורים.

חברי, השופט אלון, מפנה בחוות דעתו למכתבו מיום 11.2.07 של מר ששי קציר, מנהל מינהל האוכלוסין לפיו שוחררה המערערת ממעצר "תוך אפשרות למציאת מעסיק חדש". מכתב זה מתבסס ככל הנראה על החלטת בית הדין מיום 4.10.06 לפיה המערערת תשוחרר בתנאים, החלטה שלא בוצעה בסופו של דבר כיוון שלא עלה בידה של המערערת בשלב זה לגייס את סכומי הערבות. עיון בהחלטה מעלה כי בית הדין הורה כדלקמן:

"בהמשך להחלטתי מיום (כך במקור, ע.א.) בנסיבות המקרה בהן מצוי דרכון בתוקף של המוחזקת והיא טרם מיצתה את זכאותה לעבוד תקופה של 63 חודש בישראל ובהעדר ראיות מדוע לא ניתן להעסיקה וכאשר קיים מעסיק שיש בידיו היתר תקף להעסקת עובד זר המעוניין להעסיקה, יש לאפשר למוחזקת להסדיר את מעמדה.

ברם, בבקשה דנן לא נמסרו פרטיו המלאים של המעסיק הפוטנציאלי...

עפ"ר הייתי דוחה הבקשה ומבקש כי יומצאו המסמכים הדרושים, אך בשל חג הסוכות הקרב אסכים אסכים (כך במקור, ע.א.) להורות על שחרור המוחזקת רק בכפוף לערבות גבוהה מהמקובל במקרים דומים".

המדינה, בהודעה שהגישה לאחר הדיון, ביקשה להבהיר, כי סמכותו של בית הדין מוגבלת לביקורת על החלטות בדבר החזקת שוהה שלא כדין במשמורת, לרבות לעניין שחרור בערובה ולעניין התמשכות ההחזקה במשמורת בשל עיכוב בביצוע צו ההרחקה. בית הדין אינו יכול, מדגישה המדינה, להורות על הסדרת מעמדו בישראל של שוהה בלתי חוקי ועל הכנסתו תחת נהלי המשיבים ומכל מקום הם לא נתנו הסכמתם ליתן למערערת הזדמנות נוספת להסדיר את מעמדה. אכן, אין ספק כי המדינה לא נתנה הסכמתה בעניין אחרון זה. ואולם, זו היתה החלטתו של בית הדין ואם חפצה המדינה לשנותה היה בידה לערער עליה. כך או כך, החלטה זו תומכת בטענת המערערת כי היא סברה ששוחררה בערבות על מנת למצוא לה מעסיק חדש ומשאכן נמצא מעסיק שכזה, פנתה עמו אל משרדי המשיבים על מנת להסדיר את מעמדה.

בהקשר זה אציין כי לטעמי, נותר ספק האם הבינה עד תום את משמעות ההליכים שהתקיימו בעניינה ואת תוכנם של המסמכים עליהם נדרשה לחתום. המשיבים טענו אמנם כי המערערת ידעה את מצב הדברים שהובהר לה על ידי עורך דינה הקודם ובהחלטות בית הדין מצוין אמנם כי הדיון התקיים בשפות האנגלית והעברית, אותן המערערת דוברת, ואף צוין כי המערערת אישרה בפני בית הדין שהבינה את תוכן הדברים. יחד עם זאת, בתצהירה מציינת המערערת כי קשייה עם המעסיקים הקודמים נבעו גם מקשיי שפה. עורך דינה הקודם עצמו ציין במכתבו מיום 1.11.07 כי למרות החלטת בית הדין על שחרור המערערת ממשמורת ביום 4.10.06 הדבר לא נעשה "לאור אי הבנת השפה ולמעשה חוסר תקשורת בין הצדדים" ורק בהמשך "הבינה את אשר צריכה למצות ע"י להשתחרר ולהסדיר אשרת עבודה". דברים דומים ציין בפני בית הדין בדיון מיום 5.11.06. אוסיף, כי גם אנו, בדיון, התרשמנו כי באת כוחה של המערערת אינה יכולה להסביר לה את הנעשה בדיון בשל מחסום השפה והבהירה שתזדקק למתורגמן בהמשך. קיים איפוא ספק האם אכן הובהר למערערת באופן שיהא בהיר די הצורך בעבורה תוכנה של החלטה שנתן בית הדין בהמשך לשחררה בתנאי שתעזוב את הארץ תוך שבעה ימים אם תידחה עתירתה. מכל מקום, ספק זה תומך בגרסתה כי סברה ששוחררה על מנת למצוא מעסיק חדש. ספק זה, כשהוא מצטרף ליתר נסיבות העניין שיפורטו, פועל לטעמי לטובתה של המערערת.

13. המערערת עבדה אצל שלושה מעסיקים מאז הגעתה לישראל. נתון זה יכול להעיד על בעייתיות בהתנהלותה כעובדת, שנוהל מעבר נותן דעתו עליו, אך באותה מידה ניתן להעלות על הדעת כי הוא נובע מנימוקים מוצדקים. אזכיר כי לטענת המערערת בתצהירה לא שולמה לה משכורתה (הגם שלא הוברר האם טענה זו מתייחסת לכל המעסיקים הקודמים או לחלקם). בתצהירה היא מציינת "היו לי קשיי שפה, ניצלו אותי ולא שילמו לי את כל המשכורת". ניכר מהתצהיר כי היא מוסרת את העובדות מבלי להפריז ומבלי שתנסה לצייר תמונה חמורה מכפי שאירע. עוד אזכיר כי מוקד הסיוע לעובדים זרים טען בשמה של המערערת בדיון בבית הדין ביום 4.10.07 כי אצל המעסיק הראשון הועסקה המערערת בתנאים קשים ביותר, בלא מזון, ימי חופשה ושכר הולם, אצל המעסיק השני עבדה כשלושה חודשים בתנאי העסקה גרועים ואילו את המעסיק השלישי נאלצה לעזוב לאחר 15 ימים לאחר שזה נפטר. בנוסף, סביר כי לעיתים חוסר שביעות הרצון של המעסיק או של המועסק בסיטואציות אלה יכול לנבוע גם מ"קצרים" בתקשורת שיסודם בהבדלי תרבות ובקושי ליצור תקשורת בשפה המובנת לשני הצדדים, כפי שגם עולה כאמור, מתצהירה של המבקשת.

כפי שצוין, נוהל מעבר מציין שבבחינת הבקשות על פי נוהל זה יש לבחון בין היתר את מספר הפעמים בהן עבר העובד ממעסיק למעסיק. אין זה בלתי מתקבל להניח כי העובדה שעם עזיבתה את המעסיק השלישי במספר נמנעה המערערת מלהגיש בקשה לאשרה מתאימה נבעה מהחשש שמא המעבר בין המעסיקים השונים יוביל לכך שלא יאושר לה לעבור לעבוד זו הפעם אצל מעסיק אחר וכך לא יתאפשר לה להשיג את המטרה שלשמה באה לישראל – עבודה שאת פירותיה תשלח אל בני משפחתה בנפאל.

14. כעת נמצאה מעסיקה חדשה החפצה בשירותיה של המערערת. מדובר בטיפול באישה אשר עברה אירוע מוחי וזקוקה לטיפול סיעודי צמוד. בתה של אותה אישה, מורה במקצועה, מציינת את השתדלותה של המערערת, את עבודתה המקצועית ואת מסירותה הרבה. היא מתארת את הקושי למצוא עובד סיעודי זר שיסכים לעבוד במקום מגוריה של אימה – ירוחם – ומציינת כי המערערת הינה העובדת הסיעודית היחידה שאימה, הנתונה במצב קשה ביותר, נקשרה אליה ומבקשת שתטפל בה בשעותיה הקשות. כן היא מוסיפה כי טיפולה של המערערת באמה הקל גם עליה מאוד שכן היא ומשפחתה הם ממפוני גוש קטיף העמלים על פתיחת דף חדש בחייהם, והצורך לטפל באם בהיעדר מטפלת מתאימה הוסיף לקושי הקיים ממילא. התמונה שהוצגה בפנינו היא של קשר טוב שנוצר בין המעסיקה למערערת ושל טיפול מסור וחם, גם אם לתקופה קצרה שהעניקה המערערת למעסיקתה בירוחם. מה ההצדקה במצב זה בגירושה של המערערת מישראל לאחר תקופה כה קצרה של שהיה בלתי חוקית, ובהבאת עובדת אחרת תחתיה שתיכנס אף היא למעגל המצוקה בו המשותף לרבים מן העובדים הזרים בענף הסיעוד, הנאלצים להתמודד עם הקשיים עליהם עמדתי (בתשלום משכורות, בתנאי העסקה ועוד) כשמולם גורמי התיווך שכיסיהם הולכים ותופחים ככל שמגיעים עובדים נוספים ארצה ועל כן אין להם כל תמריץ לסייע בפתרון הקשיים עימם מתמודדים העובדים שכבר נמצאים בישראל? לשאלה זו לא נמצא לי מענה מניח את הדעת, וזאת בפרט אם מביאים בחשבון שכטענת המשיבים הנהלים בתחום באים לענות על צרכי המעסיקים.

אציין בהקשר זה כי הגם של קיומו של מעסיק הנכון להעסיק את העובד הזר הוא לטעמי תנאי בלעדיו אין, לא די לטעמי בעצם קיומו של תנאי זה, אלא ראוי לדרוש כי הרצון להעסיק דווקא אותו ינבע מהקשר האמיץ שנוצר בין המעסיק לעובד הסיעודי המטפל בו. ככלל, דומני שראוי לדרוש בהקשר זה פרק זמן ממושך יחסית של עבודה אצל המעסיק, אך אין לשלול גם כי יהיו מקרים בהן ניתן יהיה ללמוד על כך שקשר אמיץ נרקם בין המטפל הסיעודי למעסיקו-המטופל תוך תקופה קצרה, או שישנן נסיבות המצדיקות הגמשת דרישה זו, דוגמת הקושי, שהמשיבים לא חלקו עליו, לאתר עובד סיעודי זר שיסכים לגור בעיירה מרוחקת.

אני סבורה כי המכלול האמור, ובפרט משך השהיה הבלתי חוקית הקצרה ביותר בישראל (חודשיים ימים), ההתנהלות שאינה משקפת זלזול בחוק אלא דווקא רצון לכבדו כמו-גם רצון לעבוד בסיעוד ולהתפרנס, העובדה שבית הדין איפשר למערערת להשתחרר ממשמורת לצורך מציאת מעסיק חדש, לא קיבל את המשקל שראוי היה לו שיקבל בפסק דינו של בית המשפט קמא. לכך יש להוסיף, כי טיפולה של המערערת יכול להביא מעט נוחם והקלה לאותה מעסיקה מבוגרת הנזקקת לטיפול צמוד והתרשמתי שהרחקתה של המערערת אינה מהווה ענישה אך לה אלא לא פחות מכך גם למעסיקה הזקוקה לה. בנוסף, קיים לכל הפחות הספק כי המערערת סברה שהיא פועלת בהתאם להחלטות בעניינה. נסיבותיו של מקרה זה אינן מצדיקות לטעמי כי המערערת תישא על גבה את נס ההרתעה לעובדים זרים אחרים. מטעמים אלה, סבורה אני כי יש לקבל את הערעור. אוסיף, כי מסקנה זו מתחזקת אם מביאים בחשבון את שיקול הדעת הרחב בו מצדד נוהל מעבר.

15. אבהיר, כי איני מתעלמת מהתנהלותה של המערערת. יחד עם זאת, להתרשמותי היתה המערערת בעיקר קרבן של נסיבות אומללות. מסקנותיו של בית המשפט קמא קשות עליי במיוחד נוכח מכלול הנסיבות ובמיוחד הספק באשר למידת שליטתה של המערערת בעברית ובאנגלית.

בית המשפט המחוזי ייחס משקל רב גם לסירובה של המערערת לחתום על מסמכי ההרחקה מישראל. במישור העקרוני תמימת דעים אני עמו כי לא ניתן להסכים עם מצב בו מסכל מי ששוהה בישראל שלא כדין את הרחקתו מן הארץ על ידי אי שיתוף פעולה עם הרשויות. ואולם, משנותר ספק עד כמה היו הדברים נהירים למערערת, מתקשה אני לזקוף עניין זה לחובתה. אוסיף כי מקובלת עליי טענת באת כוחה של המערערת בדבר הפחד והלחץ בהם שרויה המערערת מפאת החובות בהם היא שרויה והחשש שמא תסוכל תכניתה להחזירם לאחר שתרוויח כסף בעבודה בישראל. יחד עם זאת, ברי כי עצם ההבנה למצוקה אנושית זו אינה יכולה למנוע את המשיבים מלאכוף את מדיניותם בנושא.

אוסיף, כי על אף שבית הדין הורה לבדוק האם נשקפת למערערת ולבני משפחתה סכנה בארצה מנושיה אם תחזור בטרם פרעה את חובותיה, לא נמסר לנו האם בדיקה שכזו נערכה ומה היו תוצאותיה. ייתכן ובדיקה שכזו אינה מעשית, אך מכל מקום, מדובר בשיקול שקשה להתעלם ממנו ולידיעתנו לא הובא מה היו תוצאותיה של בדיקה זו.

בסופם של דברים אוסיף, יש מקום והצדקה לאכיפה של מדיניות המשיבים על שוהים שלא כדין בישראל, ובכלל זה יישום הנוהל כלשונו ועל פי רוחו. יחד עם זאת, ראוי כי נזכור כולנו כי אין מדובר במי שחטאו ופשעו אלא באנשים קשי יום שכל חטאם ברצונם לעבוד, להתפרנס ולאפשר לבני משפחתם חיים ברווחה. נתון זה יש לו חשיבות בהתייחסות להתנהלותם של השוהים הבלתי חוקיים, ואין בו כדי לסתור את החשיבות שיש בהפעלת מדיניות המשיבים.

סיכומם של דברים, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולשחרר את המערערת ממשמורת לאלתר. בנוסף, ובהתחשב בכך שההליכים כולם ארכו זמן, אני סבורה כי יש ליתן למערערת אשרת תייר לתקופה של 90 ימים, במהלכה תיבחן שוב בקשתה לאשר העסקתה אצל מעסיק בתחום הסיעוד.

עוד אציע כי בהתחשב במכלול נסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופט י' אלון:

1. בפסק דינה סוקרת חברתי השופטת ע' ארבל את הקונפליקט המובנה בפניו ניצבות מדינות הגירה – ובהן ישראל – בסוגיית ההתיחסות הנדרשת להתרת שהייתם של עובדים זרים בתחומן.

מחד גיסא – מצוקתם הקיומית בארצות מוצאם ונטיית הלב להושיט יד מסייעת. מאידך גיסא – הצורך האלמנטרי בקביעת נוהלי פיקוח ושליטה על כניסתם של עובדים זרים לתחומי המדינה. המחוקק הסמיך את שר הפנים לקבוע את המדיניות הנדרשת לענין זה.

אקדים ואציין כי לא מצאתי בערעור זה ובנימוקיו טעם או נימוק כלשהם המצדיקים הרהור או ערעור על הנוהלים והכללים שנקבעו על ידי המשיב לענין התרת כניסתם ושהייתם של עובדים זרים לישראל.

זאת – באשר לנוהלים ולכללים.

לעומת זאת – ככל שהדברים אמורים בענינה הפרטי והנקודתי של המערערת עולים לטעמי הנתונים כפי שהובאו בפנינו, כדי הצדקת הוראה לבחינה חוזרת ונוספת של ענינה על ידי המשיב – כפי שאפרט בהמשך הדברים.

2. המערערת נכנסה לישראל בהיתר בדצמבר 2004. מסיבות שלא הובהרו דיין היא החליפה שלושה מעסיקים בתחום הסיעוד. היא שהתה בישראל כדין ובאשרה עד ליום 22/7/06.

ב-25/9/06 נעצרה והובאה בפני הממונה על ביקורת הגבולות. ב-4/10/06 דן בית הדין לבקורת משמורת בענינה "והורה על שחרורה בכפוף למילוי תנאים" (מצוטט מתיאור העובדות בפסק הדין קמא).

פרוטוקול הדיון וההחלטה מיום 4/10/06 של בית הדין לא צורפו להודעת הערעור ואף לא לתגובת המשיב. עם זאת, בסעיף 3 לנספח מש/9 לתגובת המשיב – מצאנו התיחסות לענין. המדובר במכתב מיום 11/2/07 שכתב מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים לגב' יפה חזות שאת אמה סעדה המערערת החל מנובמבר 2006 – וזאת כדלהלן:

"בחודש ספטמבר 2006 נעצרה [המערערת] ובחודש אוקטובר 2006 שוחררה עם הפקדת ערבות, תוך אפשרות למציאת מעסיק חדש" (ההדגשה הוספה, י"א)

מתצהירה של הגב' יפה חזות המצורף להודעת הערעור עולות העובדות דלהלן:

אמה של הגברת חזות, המתגוררת בירוחם, לקתה בתחילת 2006 באירוע מוחי ומאז הינה במצב סיעודי קשה. משפחתה חיפשה אחרי עובדת סיעודית; "ובנובמבר 2006 הגיעה אלינו [המערערת]. אמי התאהבה בה מיד, היא היתה היחידה שנגעה ללבה וגרמה לה לחייך מדי פעם. מאיה [המערערת] סיפרה לנו ששוחררה מהכלא… בהמשך היא אמרה שאין היא צריכה יותר להתייצב במשטרה כי עורך הדין אמר לה שהוא יטפל בזה… מסיבה זו הלכנו איתה למשרד הפנים וביום 31/7/07 אף שילמנו אגרה והגשנו את הבקשה באופן רשמי."

3. מכתבו של מנהל מינהל האוכלוסין לפיו שוחררה המערערת ממעצרה באוקטובר 2006 "תוך אפשרות למציאת מעסיק חדש" אינו עולה לטעמי בקנה אחד עם מעצרה החוזר של המערערת וצו ההרחקה מישראל שנקבע להתבצע עוד ביום 25/10/06. לא מצאתי בתגובת המשיב ובהחלטות השיפוטיות הקודמות ביטוי לכך כי במסגרת תנאי שחרורה באוקטובר 2006 ניתנה למערערת "האפשרות למצוא מעסיק חדש", כי על פי תצהיר הגב' חזות מצאה המערערת בנובמבר 2006 מעסיק חדש – הלא היא אמה של הגב' חזות מירוחם, כי בראשית ינואר פנו המערערת והגב' חזות בבקשה המתאימה למשרד הפנים, וכי ולאחר שנעצרה בשנית פנו הגב' חזות ואמה במכתבים למשיב להתיר את העסקתה בירוחם – מכתב שבתשובה לו נשלח המכתב הנ"ל צרופה מש/9.

4. לא מן הנמנע כי יסודם של דברים בקשיי התקשורת הנגרמים מכך שהמערערת אינה דוברת אלא את השפה הנפאלית בלבד. נוכחנו בכך בעת הדיון בערעור – וזאת בחסר יכולתה לתקשר עם עורכת דינה ועם בית המשפט. יתכן כי בעקבות החלטת בית הדין למשמורת מאוקטובר 2006 – ובה שוחררה בערובה תוך מתן אפשרות למצוא מעסיק חדש, לא היתה המערערת מודעת כראוי לנוהלים הבירוקרטיים ולסבך המועדים אליו נקלעה בעטיים.

גם לא הובהר כנדרש מדוע דחה מנהל מינהל האוכלוסין על הסף את בקשת המעסיקה החדשה שמצאה המערערת (באמצעות בתה הגב' חזות) – לאחר שבגוף מכתב הדחיה מתייחס הוא לאפשרות שניתנה לה באוקטובר 2006 למצוא מעסיק חדש ולנתון הלכאורי לפחות כי כבר בנובמבר 2006 החלה לעסוק כעובדת סיעודית אצל אמה של הגב' חזות.

5. על פני הדברים נראה לכאורה כי מאז ניתנה החלטת בית הדין למשמורת באוקטובר 2006 החל מתנהל ראשומון דו ראשי. המערערת הניחה כי שוחררה תוך אפשרות למצוא מעסיק חדש. רשויות ההגירה לעומת זאת הניחו כי שוחררה זמנית לשם הרחקתה מישראל כבר ב-25/10/06. המערערת מצאה מעסיקה בדמות אמה של הגב' חזות בירוחם. אנשי מינהל האוכלוסין לעומת זאת המשיכו במסלול ההרחקה. היתכנותה של סיטואצית ראשומון שכזו – מתבקשת לכאורה וכמפורט לעיל מתוך המסמכים שהובאו בפנינו.

6. מתוך נימוקי הנ"ל ובהינתן צירוף הפרטים והנתונים דלעיל, מסכים אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ארבל.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה:

כשלעצמי, סברתי לאורך הדרך כי לא היה מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים; זאת, מאחר שהמערערת שהתה שלא כדין בישראל, ולו במהלך פרק זמן לא ארוך, לא קיימה את דרישות הנוהל הקובעות מתי ניתן להתיר המשך שהייה בישראל של עובד זר ששהה שלא כדין בישראל, ונוכח אי קיום התחייבות המערערת לעזוב את הארץ תוך 7 ימים לאחר מתן פסק הדין בעניינה, וסירובה לחתום על מסמכים המאפשרים את הרחקתה.

עם זאת, לאור התייחסות חבריי, השופטים ע' ארבל וי' אלון, למכתבו של מנהל מינהל האוכלוסין מ- 11/2/07 (מש/9), ממנו עולה כי שחרורה של המערערת באוקטובר 2006 היה "תוך אפשרות למציאת מעסיק חדש", ונוכח האפשרות כי היא עומדת בפועל בתנאי זה, אף שמשום מה עניין זה לא זכה לליבון מספיק בערכאה קמא, אני מסכימה לתוצאה עליה הם משתיתים את חוות דעתם.

אין בתוצאה זו כדי לפגוע, כהוא זה, במדיניות, בכללים ובנוהלים על פיהם פועלת הרשות המוסמכת, אלא כל כולה מעוגנת היא בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.

ניתן היום, ‏ה' תמוז, תשס"ז (21.6.07).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07013470_B09.doc עכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il