ילד ישראלי והחלטת הממשלה לילדי זרים - סיפורו של פרדוקס

ילד ישראלי והחלטת הממשלה לילדי זרים - סיפורו של פרדוקס

שוב טלפון באמצע היום, בתוך לחץ עבודה בנושא אחר, וקול של אישה במצוקה.

בעברית טובה בלא אף שגיאה, במבטא פולני כבד, היא מספרת לי שהיא במתקן כליאה עומדת בפני טיסה, עם בנה בן ה – 8, שאביו ישראלי.

לוח הזכויות חוצה את מוחי, וברור שמדובר בילד ישראלי. מצד שני, קשה לי לדמיין ילד אזרח ישראלי כלוא במתקן לשוהים בלתי חוקיים. אבל זו עובדה.

אני מבטיחה להגיע אליה למתקן הכליאה, ואז אני מקבלת טלפון נוסף, הפעם מבחור ישראלי, אבא של ילד אחר כבן 8 מבית ספר בצפון תל אביב, שמספר כי בנו וחבריו הילדים בכיתה ג' המומים. בהפסקה הגיעו שוטרים לבית הספר והוציאו את חברם מיכאל מהכיתה. זה מזכיר לי סרט שואה, הוא אומר. מה אני אמור להסביר לבן שלי, שדניאל לא יכול להמשיך ללמוד והוא מגורש מישראל?

אני מגיעה אל מריה מיד למתקן המסורבים בשטח שדה התעופה. היום הוא נקרא מתקן יהלו"ם. בשמש חורפית נעימה אנחנו מעדיפות לשבת בחצר המתקן, ולא בתאים המסורגים, ואני מעיינת במסמכים משפטיים מזעזעים, שהיא מגישה לי.

למריה היה בן זוג ישראלי, וכשהיא הרתה לו, הוא דרש שתעשה הפלה. אנה שהיתה אז מעט לפני גיל 40, מיאנה והודיעה לו כי תלד את ילדם המשותף. בן הזוג הכועס נעלם מחייה, וכמובן מחייו של מיכאל, הילד יפה התואר שנולד.

כדי לבצע בדיקת רקמות ולהוכיח את אבהותו של האבא הביולוגי, היה צריך להיאבק בבית משפט לענייני משפחה, והוא עצמו מעולם לא הסכים להתראות עם מיכאל.

כשמיכאל החל את חוק לימודיו בבית הספר, ואביו לא ניאות להתראות עמו, החליטה מריה לתבוע מאביו דמי מזונות.

במדינת ישראל מזונות לאישה שאיננה יהודיה, ולילד שאיננו יהודי, נקבעים על הרף הנמוך ביותר. גם כך, זעמו של האב הישראלי לא ידע גבול, והוא עשה כל שלאל ידו לגרום לגירושם של מריה ומיכאל מישראל, כדי שלא לשלם לה את המגיע לה, בהתאם לפסיקת בית המשפט לענייני משפחה.

והוא הצליח.

הוא דיווח עליה ועל מיכאל. מיכאל אמנם ילד ישראלי כבן 8, אבל אמו שוהה בלתי חוקית. בהתאם לדין, אם אין מה שקושר אותם לארץ, ואין, כי האבא מתנכר לילד, ניתן לגרש את האמא, וכפועל יוצא – גם את הילד הישראלי, שהרי הוא לא יישאר כאן לבדו.

ואכן, יום אחד, בהפסקה הגדולה, הגיעו שוטרים לבית הספר היסודי, בצפון תל אביב, ניגשו למיכאל בן ה – 8, תלמיד כיתה ג', וביקשו ממנו לאסוף את חפציו ולהוביל אותם לביתו.

המורה התקשרה אל מריה, וכשהיא הגיעה לבית הספר, נעצרו שניהם.

אותי הסיפור צימרר.

אכן, אין מה להשוות לשואה. מיכאל לא נשלח אל תאי הגזים, אבל להיות ילד בן 8 שמוצא מבית הספר, אל מול כל חבריו, על ידי שוטרים, הרי אלה הסיפורים עליהם גדלנו. הבושה שכיסתה את פני הילדים היהודים שנאספו מבתי הספר, גם כשהם עדיין לא ידעו מה יעלה בגורלם, היתה אותה הבושה שכיסתה את פניו של מיכאל.

הורי ילדי הכיתה, בצפון תל אביב שכרו עורך דין, שהגיש עתירה דחופה לבית המשפט המחוזי בירושלים.

בעתירה נתקפה החלטת משרד הפנים, נטען כי מיכאל ישראלי ושאר טיעונים הומניטאריים.

יחד עם העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים, דהיינו בקשה כי מריה ומיכאל ישהו בישראל עד לדיון בעתירה. בקשה זו נדחתה, והמשמעות היתה שעל מריה ומיכאל לעזוב את הארץ.

הוגש ערעור לבית המשפט העליון, על ידי אותו עורך הדין.

גם בבית המשפט העליון קבע השופט יורם דנציגר, כי מאחר והאבא איננו מקיים כל קשר עם בנו, הרי שאין כל חוט מקשר בין הילד לישראל. הילד הולך אחרי אמו, אחרי אין מעמדה של האם, ואין האמא זכאית ללכת אחרי הילד הישראלי, ולקבל מעמד בזכותו.

עד כאן מדובר בהלכה משפטית שקשה לסתור אותה.

דאב הלב לקרוא כי לילד בעל האזרחות הישראלית, שנולד וגדל כאן, למד במוסדות חינוך ישראלים בלבד, אין כל קשר לישראל שמצדיק את המשך חייו כאן.

כמה שנים קודם לכן ניתנה החלטת ממשלה בדבר ילדי זרים. החלטה זו כיבדה את רגשותיהם של ילדים זרים שמלאו להם 5, כמי שנקשרו למדינה, ומכוח זה אי אפשר לגרש, לא אותם ולא את הוריהם ואחיהם הצעירים מהם.

מדוע מריה איננה יכולה היתה להיבנות ממיכאל באותו אופן? רק כי מיכאל איננו ילד זר. מיכאל באופן פורמלי הוא ילד ישראלי, כי נולד לאב ישראלי שאיננו מכיר בו, ואילו החלטת הממשלה חלה רק על ילדי זרים. מיכאל איננו נמנה עליהם.

ככה זה במשפטים. דיוק המילים הינו חד כתער.

חוסר הצדק זעק מתוך הדפים, אך עבור מריה ומיכאל באותם הרגעים היה מאוחר, גם כי הבקשה לצו ביניים בבית המשפט העליון נדחתה, וכל הימים הללו המתינו מריה ומיכאל במתקן המסורבים להחלטה. בעודי יושבת עם מריה מתקשרים הורים של ילדי הכיתה, כועסים מאוד על המצב, אך את הנעשה אין להשיב. הטיסה של מריה יוצאת בעוד שעות ספורות, ההליך המשפטי היחיד שרלבנטי לגירוש הסתיים, ובבית המשפט הגבוה ביותר, ואין למי לפנות.

אולם, במעמד זה גמלה בי החלטה להמשיך את התיק בבית המשפט העליון לגופם של דברים, עד לפסק דין. אמנם מריה חייבת לצאת מהארץ עד לדיון בערעור עצמו בבית המשפט העליון, אבל יש אולי סיכוי מזערי שאצליח לשכנע את בית המשפט בטענתי שאין זה צודק שילד זר יהיה שווה במדינת ישראל יותר מילד ישראלי, ורק בשל אי ישראליותו.

האלגוריתם המשפטי שהזכיר פלפול תלמודי גרס שבמבחן התוצאה ילד ישראלי בעל נתונים זהים לילד זר, נפגע בתחומי מדינת ישראל, אך ורק בגלל היותו ישראלי. זו אכן החלטת ממשלה והחלטת משרד הפנים, אך זו החלטה בלתי סבירה.

ואכן, חצי שנה מאוחר יותר, רגע לפני תחילת פגרת בתי המשפט, אני מוזמנת לדיון בבית המשפט העליון בערעור עצמו, בפני שלושה שופטים.

אני נשאלת עוד קודם לכן האם "אני עומדת על הערעור", שכן ברור שכל הנוגעים בדבר חיים כבר בחו"ל כחצי שנה. כן, אני עונה, אנחנו עומדים על הערעור ומבקשים להגיע לדיון.

השופטת עדנה ארבל ראש ההרכב פורשת ידיה לצדדים בצער בתחילת הדיון, ואומרת, שלמרות הנתונים ההומניטאריים הקשים, הם לא יוכלו להיעתר לבקשה, ואני מבינה מתנועת ידיה כי לרצונה להיטיב עם הילד, אין תומכים בהרכב, שהם השופטים הנדל ועמית. האם הכיפה על הראש והחינוך הדתי תורמים לכך?.

אבל לא רחמים באתי לבקש כאן סערתי, ולפני שאיבדתי את הקשב הצלחתי למשוך את תשומת ליבם בתרגיל המחשבתי התיאורטי, שהיו חייו של מיכאל. והפלפול התלמודי הזה נתפס דווקא אצל שני השופטים, אולי בשל החינוך הדתי המורגלים בפלפולים מעין אלה.

ואכן, חוסר ההיגיון שבהטבה עם ילד זר לגמרי, והחמרה עם ילד ישראלי, אך ורק בשל ישראליותו, מביא לכך שבסוף הדיון הורה בית המשפט העליון על חזרתה המיידית של מריה לישראל יחד עם מיכאל. מעמדה של מריה הושווה למעמדם של הורים לילדי זרים שקיבלו מעמד, דהיינו, מריה קיבלה תעודת זהות זמנית, מה שאיפשר לה לקבל ביטוח בריאות, וכמובן לעבוד באופן חוקי, בדיוק כמו כל אמא אחרת לילד זר לגמרי.

מריה היא היום בעלת מכון משגשג לטיפוח הציפורניים, ומיכאל עלם החמודות כבר עומד היום בפני גיוס.