טונגו הילד מדרפור שהפך לעורך דין בלונדון

טונגו היה ילד מדרפור כבן 17 כשהגיע לראשונה אל משרדי, יחד עם ענבר, סטודנטית לקרימינולוגיה. ענבר הכירה את טונגו, כשעבדה כמטפלת בהוסטל לילדים בסיכון, בתל אביב.

לטונגו סודר לפני שנתיים דרכון של בוגר כבן 23, כדי שיוכל לצאת בטיסה מחרטום. למעשה הוא היה אז כבן 15 בלבד. טונגו הגיע להוסטל לילדים בסיכון בתל אביב, כשהיה בן 15, משם נשלח באופן טבעי לבית ספר תיכון, "קמפוס ביאליק רוגוזין". כאן הוא מתבלט כתלמיד מצטיין במיוחד, משתלט מהר על השפות עברית ואנגלית, מדביק את הפערים ומצטיין במדעים.

טונגו מספר שברח מדרפור אחרי שבאמצע הלילה פורעי המיליציות פורצים, רכובים על גבי סוסים, לבקתות הכפר הקטן בדרפור, אמו ואחיו הקטנים נפוצים לכל עבר, הוא נצמד לאביו ולסבתו, אך אלה כעבור זמן קצר נרצחים לנגד עיניו, הוא מסתתר מתחת למיטה, ותמונת רגליהם היחפות של אמו ואחיו הצעיר בורחים, לנגד עיניו.

טונגו חובר לשכנים, יחד איתם מצליח להגיע בדרך לא דרך לחרטום, שם הוא מצליח לקבל דרכון עם תאריך לידה מזויף כדי לצאת את המדינה. הוא מגיע למצרים ומסתנן לישראל. כאן טונגו מוכר כפליט ומקבל תעודת זהות זמנית, בה נרשם תאריך הולדתו הרשמי כפי שרשום בדרכון. או אז מישהו במשרד החינוך מגלה כי בעצם מבוגר בן 25 לומד בכיתה, ולא נער בן 17, ומורה להנהלת בית הספר להוציאו מהלימודים.

זה תאריך הלידה בדרכון, ואין כל דרך להעביר את רוע הגזירה, אלא אם ישנה את תאריך הלידה הרשום.

אבל לטונגו היתום והבודד יש מזל, או אישיות שממגנטת אליו אנשים טובים. בהוסטל הוא פגש בענבר, סטודנטית לקרימינולוגיה, מתנדבת בהוסטל. ענבר מלווה אותו כבר שנתיים, למרות שטונגו** כבר מזמן לא שם. ענבר בעזרת הסיוע המשפטי הגישה בשמו תביעה לקביעת גיל, בבימ"ש למשפחה, אבל אין לה ראיות שהוא נולד ב – 5.10.91 ושהוא רק בן 17, כי הוא כמובן השמיד ראיות לכך, כשטען שהוא בן 23.

הפרקליטות מתנגדת בתגובה לבית המשפט, כי אין ראיה פוזיטיבית, כדרישת התקדימים, והתיק מסתבך. ענבר מתייעצת עם הפרופסור שלה באוניברסיטה, שלמה (גיורא) שוהם, שמכיר אותי משנים ויודע במה אני עוסקת, ומבקש שאתנדב לעזור, ואני מבקשת מטונגו שיביא אלי אנשים מהכפר שלו, ואלה, אנשים קשי יום, מגיעים בערב אחרי הבית השלישי שהם מנקים, אחרי שעבדו שלוש משמרות ברציפות בסופרמרקט, ומעידים. אחת,סבלה, בת 31 הייתה חברה טובה של אמו, שמבוגרת ממנה בשנתיים. אישה בת 33 לא יכולה להיות אמא לבן 25, היא אומרת. היא יכולה להיות אמא לבן 17? אני מתפלאת, בטח. היא ילדה אותו כשהייתה בת 16. לסבלה עצמה יש ילד בן 15. הוא נשאר בדרפור. גם היא ילדה כשהייתה בת 16. אחר, זוכר שטונגו נולד ביום שנולד אחיו השלישי. הוא לא יודע באיזה יום ובאיזו שנה אבל אחיו ממש קטן.

עם העדויות האלה הגעתי לשופט נחמני מבית משפט לענייני משפחה שהיה ממוקם פעם בבניין משרדים ברמת גן. השופט נחמני, אדם דתי, פותח את הדיון ומזכיר את ימינו שלנו, היהודים כפליטים. ואחר כך שואל את עצמו מה המדינה מפסידה אם תאשר את גילו הצעיר. שלא כמו אנשים שבאים לבית המשפט ומבקשים להיחשב מבוגרים יותר כדי לקבל תגמולי ביטוח לאומי, טונגו רוצה להיות צעיר יותר. וכל זאת, אך ורק כדי להמשיך וללמוד ולעמוד בבחינות הבגרות, כדי ללמוד יום אחד באוניברסיטה ולרכוש מקצוע. הוא מרגיש שהוא מוכשר. אם יעזוב את בית הספר יעבוד בניקיון ויסתובב ברחובות.

מה אתה רוצה ללמוד, שואל השופט? לא יודע איך קוראים לזה, עונה טונגו, אבל מה שהיא עושה, הוא פונה ומצביע עלי. אני גם רוצה לעזור לאנשים

טונגו נראה צעיר מאוד. בן 16, או 17. העדים שלנו מעידים בעזרת מתורגמן, גם הוא מתנדב, ערבי ישראלי בעל מינימרקט מרמלה שמעסיק דרפורים, ומתקשר איתם בערבית מצרית. העדות חושפת תמונת עולם של חיים בכפר נידח בסודן, שם הכל בערך. אין תאריכים, אין כתובות ואין שמות משפחה. אבל כולם רוצים לעזור לטונגו, כי הוא ילד, והם הכירו את הוריו. וענבר מספרת על האינטראקציה של טונגו כילד עם ילדי ההוסטל, והשופט צריך לתת החלטה חריגה בלי מסמכים, כשלעומת זאת יש דרכון רשמי עם תאריך אחר. השופט תוהה מי מחזיק ומממן אותו, וטונגו מסביר שאוכל הוא מקבל מהשכן שלו מהכפר, ובגדים הוא לוקח מהמחסן, ויש בגדים טובים, "אבל את זה", הוא חושף בגאווה את הסווטשירט האפור עם כתובת "ביאליק רוגוזין", "את זה ענבר קנתה לי." ההתלבטות ההומנית של השופט נתן נחמני, שמספר על בריחתה של אמו משם לאי שם בימי אימי השואה, מדביקה את נציג הפרקליטות הצעיר שאומר שלמרות שהוא צריך ואמור להתנגד, קשה לו והוא גם מסכים, ובאמת, טונגו נראה ילד, ויש מכתבים מבית הספר שהוא תלמיד טוב וילד חיובי, ולפתע, באולם בית המשפט לענייני משפחה של מחוז תל אביב, חדר קטן בקומה החמישית בבנין משרדים אפור בלב אזור תעשייה ברמת גן, הקלדנית מוחה דמעה כשהשופט נחמני מתרה בטונגו, "אבל תלמד טוב!" וכך, עשרה אנשים, 3 פליטים מחבל דרפור בסודן, ערבי מוסלמי מרמלה, ענבר הנשמה הטהורה והתמימה שבזכות צעירים כמוה במדינה אולי עוד יש תקווה, השופט הדתי המבוגר שראה כבר הכל, הקלדנית, העוזרת המשפטית שסייעה להחלטה הטובה, נציג הפרקליטות הצעיר והנמרץ שהסכמתו סללה את הדרך, ואני, שומעים משק קל של כנפי שכינה.

ואני ממשיכה ללוות את טונגו, כשהוא מבקש לשנות את שמו באופן רשמי ממוחמד לטונגו. טונגו, אמיץ, כפי שקראה לו אמו, ולא מוחמד, שבשמו רצחו את כל בני משפחתו, הוא מבקש ממני. הוא איננו יכול לשמוע יותר את השם הזה.

וטונגו לומד מכונאות רכב כדי שיוכל לכלכל את עצמו, ומתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת רייכמן, במילגה. אבל טונגו מחליט לחזור לדרפור ולנסות להבין מה עלה בגורלה של אמו ואחיו הצעיר. כשווידא כי הם נרצחו גם הם, וכשלישראל לא יוכל לחזור, הוא עבר את אירופה במסלול הפליטות האכזרי, סיכן את נפשו בהסתננות מצרפת לאנגליה, הוכר כפליט באנגליה וכיום עובד שם כעורך דין. עם כל אהבתו לישראל, כאן הוא תמיד יהיה שחור, הוא הסביר לנו. באנגליה יש לו סיכוי להיות בעל מעמד שווה יותר.