לפני כמה שנים פנה אלי בפייסבוק ילד בגיל בר מצווה וביקש ממני חברות. עופר, קוראים לו, הוא בטיול בר מצווה בתורכיה, ואביו סיפר לו אתמול שהם עורכים את הטיול הזה בזכות אישה אחת, והאישה הזו היא אני.
נשמע מוגזם, אבל עם כל הצניעות, במקרה הזה וברבים אחרים, בתחום המקצועיות שלי, ההשפעה שהיתה לי ולכל עורך דין שעוסק נאמנה בתחום הזה, היא מכרעת וגורלית. היא קובעת האם לילד מסוים יהיה אבא או לא.
הסיפור של עופר מתחיל בטלפון בהול מבחורה צעירה, כריסטינה, לפנות ערב, ובתוך כמה דקות הייתי בדרכי לכלא מעשיהו, בימים בהם שהו בו שוהים בלתי חוקיים שנעצרו.
יש לנו ילד, עופר, היא בכתה, ולוקחים את אבא שלו אמאן, מהערב לשדה התעופה. הוא יגורש מישראל מחור בבוקר. הוא תורכי.
בדרך היא עידכנה אותי בהולה כי ילדם המשותף, עופר, הינו בן שנתיים, ובתה הגדולה, יעל, הינה בת חמש, וחושבת שאמאן הוא אביה. אמאן גידל אותה מינקות ואת אביה הביולוגי כלל איננה מכירה.
אחרי שתפסו את אמאן ברחוב, ניסינו לשחרר אותו, היא בכתה, אבל עכשיו הודיעו לו לארוז את חפציו כי לוקחים אותו הלילה לשדה התעופה. מה עושים? אני אוהבת אותו, ואין מצב שאסתדר כלכלית בלעדיו. אמאן עובד בבניין, יש לו המון עבודה, אוהבים אותו, והוא מחזיק אותנו, המשיכה לבכות את מר גורלה.
אלה הטלפונים שמזיזים אותי לפעולה, ולא חשוב באיזה מצב צבירה אני, באיזה יום ובאיזו שעה של היום.
הגעתי למעשיהו בשעת ערב, בוודאי לא בשעת ביקור כלשהי, אולם באמתחתי פסק דין של בית המשפט העליון הקובע כי יש לאפשר למייצג בעל יפוי כוח, או לעורך דין שבא לקבל יפוי כוח, להיכנס לכלא בכל שעה.
הסוהר הוביל אותי במסדרון הפרוץ לכל רוח, בכלא מעשיהו הוותיק מאז ראשית שנות ה – 50, והעמיד אותי אל מול דלת ברזל כבדה. מבעד לסורג אמאן התחנן בפני, תצילי אותי, אני חייב להיות ליד עופר. כריסטינה "מתהפכת" בכל יום. היא רק רוצה את הכסף שלי, אבל עופר הילד שלי, ועכשיו גם יעל חושבת שאני אבא שלה, אני אמות אם הם יישארו כאן לבד. על מגש הברזל התחתון דרכו מוגשות הארוחות אני מניחה את יפוי הכח, אמאן חותם, ואחרי שאני מסבירה לו את תוכן התצהיר, הוא חותם גם על תצהיר, שאני מחויבת להגיש אל בית המשפט המחוזי עוד הלילה.
זו תבנית היחסים בשטח שלנו. אני זרה לאמאן לחלוטין, ועדיין, הוא שם את כל מבטחו, את כל עולמו השברירי, בידיי באותו הרגע, והוא בוטח בי שאצא מהכלא ואלך להציל אותו ואת בנו, וגם את הילדה יעלי, שהוא מחויב לה כאב.
ואני שמה פעמיי הביתה ללילה ארוך.
כריסטינה מחכה לי בפתח הבית, על ידיה עופר התינוק, ויעלי מסתתרת מאחורי גופה העבה. אנחנו נכנסות הביתה, כריסטינה חותמת על מסמכים זהים, מוסרת בידי תמונות של בני המשפחה כולם יחד עם אמאן, כמה מכתבים שתומכים בזוגיות שלהם, שהיא מצליחה לאסוף בינתיים מחברה, משכנה ומהוריה שאוהבים את אמאן כאילו היה בנם.
העתירה נכתבת בחופזה אל תוך הערב, וכאן מתחיל תהליך של טלפונים למזכירות בית המשפט, מזכיר תורן, שליחת העתירה בפקס (באותם הימים), ולרוב אני מתבקשת לנסוע עם החומרים שבידי אל ביתו של השופט התורן, או אל המקום בו הוא שוהה באותו הזמן, מחוץ לאולם בו השופטת נושאת הרצאה, למשל וכד'.
הקשר הבינאישי האינטימי ממש, לרוב בפינת האוכל בביתו של השופט, קשר רגעי מביך וגם נוסך תקווה. השופטים כבני אדם. מעניינים בעתירה ובנספחים, תמיד שואלים, "ולמה זה כל כך דחוף?" "למה הוא חיכה לרגע האחרון?" כי יש לו ילד קטן, אני יורה, ורק עכשיו הוא הבין שמטיסים אותו מחר מכאן. הוא עני מרוד ולעולם לא יחזור ולעולם לא יראה עוד את ילדו הקטן יותר."
עוד לא קרה בסיטואציה הזו שהלב עמד בפני האמת הזו. תמיד ניתן צו ארעי או ביניים, קודם כל לעצור את הטסתו של המבקש. אין זו החלטה שחורצת את גורלו להישאר בישראל לתמיד, אלא, לכל היותר, לבחון את טענתו. מקסימום הוא יגורש בעוד כמה ימים.
רגעי הנסיעה הביתה, עם הצו בכתב ידו של השופט על ברכי, הם מהרגעים המאושרים של המקצוע, ובכלל.
בבית בידיים רועדות אני מפקססת את הצו אל המשל"ט (מרכז השליטה) של השב"ס, של ההגירה, אל מזכירות בית הסוהר עצמו, אל כלא המסורבים שם המגורשים ישנים את הלילה האחרון בטרם הטיסה, ולכל מי שיש לו נגיעה כלשהי עם הטיסה.
לצידו של הצו אני מזהירה באותיות קידוש לבנה: "שימו לב, אסור להטיס אותו. השופט הוציא צו ביניים."
למחרת אני מקבלת טלפון מהכלא של קריאות שמחה וגיל, תודה תודה תודה. המגורש בפוטנציה מוחזר אל הכלא ואין בפיו מספיק מילים להודות לי.
באותו היום מתקשרים חבריו של אמאן מהכלא, "אולי את יכולה לעזור גם לי?"
אלה הלקוחות הטובים ביותר. הם חזו במו עיניהם ביכולת ובהצלחה שלי. אתמול היו עדים לבכיו של אמאן כשקיבל את הבשורה לארוז, ולמחרת חזו בו חוזר לתא כשהטיסה שלו בוטלה, כי עורכת הדין הצליחה.
ההמשך לא היה קל. בעודו בכלא אנו פונים אל בית המשפט לענייני משפחה להוכיח שאמאן הוא אביו הביולוגי של עופר. כשמתקבלת תשובה חיובית, ולצידה מכתבים רבים התומכים בטענת הזוגיות והאבהות האוהבת של אמאן, גם לעופר, וגם ליעלי, אמאן משתחרר מהכלא. בינתיים. עד אשר תתקבל תשובת משרד הפנים, המכירה בזוגיות שלו עם כריסטינה, שהיא כרטיס הכניסה שלו לשהות חוקית בישראל.
אחרי כמה שנים, מתקבלת תשובה שלילית בבקשה הומניטארית, אולם ערעור על ההחלטה לבתי המשפט מניב לאחר שנים החלטה המאשרת מתן אשרה לאמאן, רק כי הוא אביו של עופר. אין הוא נזקק עוד לכריסטינה ול"טובות" שהיא חושבת שהיא עושה לו כשהיא הולכת איתו למשרד הפנים.
אנו מצליחים להשאיר את אמאן בישראל, רק בשל הקשר ההורי הטוב שיש לו עם יעלי ועם עופר, ובשל החשש מהנזק שיארע להם אם הוא יגורש מהארץ. בית המשפט המחוזי בירושלים מקבל את טענתו של אמאן ומבטל את ההחלטה האכזרית של משרד הפנים, כי על אמאן לצאת מישראל.
וכך אמאן הופך לקבלן בניין מצליח בישראל, עצמאי שמעסיק פועלים אחרים, וכשעופר חוגג בר מצווה, אמאן לוקח אותו לטיול שורשים ארוך בטורקיה.
שם באחד הערבים הוא מספר לו מקצת ממלחמותיו העיקשות בכל בית משפט אפשרי בארץ, וזוכר ומזכיר את עורכת הדין שהיתה שם בשבילו בכל המאבקים הללו. עופר הנער המוכשר מוצא אותי על נקלה בפייסבוק, ואני מקבלת את הצעת החברות הכי מתוקה שיש: "אבא שלי אומר שאנחנו מטיילים בטורקיה בזכותך".
Comentarios