גם לחולה הסיעודי יש זכויות הומניטאריות, לא רק לעובד הזר.

בפסק דינה של סגנית הנשיאה (בדימוס) אסתר קובו, הוכרו זכויותיה ההומניטאריות של הקשישה הישראלית:

עתמ 1616/05 ינינה סולנז', ברברה זאיונץ נ' שר הפנים, משרד הפנים

בעניין:

1בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל – אביב יפו

בשבתו כבית משפט לעניניים מנהליים

עתמ001616/05

בפני

כב' השופטת אסתר קובו, סגן נשיא

בעניין:

1. ינינה סולנז'

2. ברברה זאיונץ

ע"י ב"כ עו"ד יעל כץ-מסטבאום

,רח' המרד 29, תל אביב

העותרות

נגד

1. שר הפנים

2. משרד הפנים

ע"י ב"כ עוה"ד

פרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)

המשיבים

פסק דין

העותרת מס' 2, אזרחית פולין, נכנסה לישראל כתיירת ביום 27.06.99 באשרה זמנית לשלושה חודשים מסוג "ב/2". היא לא עזבה את הארץ בתום המועד הנקוב באשרה ומאז ועד עצם היום הזה היא עובדת בתחום הסיעוד בקרב קהילת הקשישים יוצאי פולין.

העותרת מס' 1 הינה קשישה כבת 87 יוצאת פולין, ניצולת שואה, שהגיעה לישראל על ספינת המעפילים "אקסודוס". עד לפני כשנתיים לא נזקקה עותרת זו לעזרה אלא שלפני כשנתיים חלה התדרדרות פתאומית בבריאותה והיא אושפזה בבתי חולים. כשהשתחררה היתה במצב נפשי ופיזי קשה ונאלצה להתגורר במשך שבועות אצל בתה. או אז התברר גם הצורך בעזרה יום-יומית והיא הוכרה כזכאית לקבלת היתר לעובדת סיעודית. מי שנשכרה לצורך זה היא העותרת מס' 2.

ביום 13.01.05 נתפסה העותרת 2 ונעצרה על ידי משטרת ההגירה.

היא שוחררה לבקשת בני משפחתה עותרת 1 והם החלו באינטנסיביות מרובה לפעול אצל הרשויות המוסמכות על מנת להתיר את שהותה בישראל וכי תועסק בהיתר על ידי העותרת 1. כל הבקשות בעניין זה נדחו.

עמדתם של המשיבים היתה כי העותרת מס' 2 איננה עומדת בקריטריונים לקבלת אשרת עבודה בישראל לאור נסיבות כניסתה ותקופת שהייתה הממושכת ללא אשרה וללא היתר. משנתבקשו המשיבים להביא את עניינן של העותרות לדיון לפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים, השיבו הם כי אין זה בתחום סמכותה של הוועדה לדון בענייניים בהם מבוקש מעמד מכוח קיומם של טעמים הומניטאריים כאשר הטעמים האלה אינם של השוהה הבלתי חוקי כי אם של המעסיק הישראלי.

העתירה שכאן היא לבטל את צו ההרחקה שהוצא כנגד העותרת 2 ולהורות על מתן אשרת עבודה סיעודית אצל העותרת 1.

בין העותרות מתקיים קשר אמיץ וטוב הן בשל השפה המשותפת והן בשל כך שהעותרת 2 טיפלה בעותרת 1 בסמוך לאחר שחרורה מבית החולים והצליחה להפיח בה חיים חדשים בזכות אופייה הטוב והשמח ומסירותה הרבה, כך שהחזירה אותה למסלול חיים סביר.

הרופאה המטפלת בעותרת 1, ד"ר בלה בוינביץ, תיארה את התלות של עותרת 1 בעותרת 2 באילו המלים:

"יש לציין שהמטפלת ברברה מטפלת בה במסירות רבה. יש קשר של קומוניקציה בינה ובין המטפלת בהיותן מאותה ארץ דבר שגרם לקשר הדוק ביניהן ולנתק אותה מהמטפלת ברברה עלול לגרום נזק נפשי בלתי הפיך. בגיל הזה חשוב מאוד הקשר הזה כי הנ"ל

(העותרת 1) עומדת בתוקף לקבל טיפול מאותה מטפלת והטיפול הוא מאוד אישי" (ראה מכתב מראשית פברואר 2005, נספח י"א לעתירה).

וכן ראה מכתבה מיום 30.10.05 בו היא מציינת:

"הקשר הזה (בין העותרות) מאוד הדוק ויש לציין שעצם המחשבה שהיא (עותרת 2) עלולה לעזוב גרמה בשבועות האחרונים להתדרדרות במצבה הנפשי והפיזי שמתבטאת גם בחוסר תאבון ונדודי שינה. בתור בעלת ניסיון בתחום הגריאטריה פרידה מאדם אהוב וקרוב בגיל 87 יכולה לגרום להתדרדרות נוספת במצבה לכן חשוב מאוד שהמטפלת הנוכחית (ברברה זאיונץ') תמשיך לטפל בה".

כמו כן ראוי להפנות למכתבו של מר אלכס קרטן, מומחה לטיפול במחלת הפרקינסון, מחלה שהעותרת מס' 2 לוקה בה. כותב מר קרטן כי:

"גב' סולנז' בטיפולינו במרכז ג'יירוקינטיקס להפרעות תנועה ומחלת הפרקינסון במשך כשנתיים. גב' סולנז' בת 87 מגיעה בליווי של המטפלת שלה, הגב' ברברה זאיונץ ', אישה נאמנה ומסורה למופת, שמשתתפת ולומדת את כל התרגילים בכדי שתוכל להמשיך לעבוד עם גב' סולנז' בביתה. הקשר ההדוק והתלות ברור לחלוטין כאשר גב' סולנז' מקבלת התקפי פרקינסון ונפילות גב' זאיונץ' יודעת כיצד להתמודד עם המצב"

(ראה מכתב מיום 02.11.05).

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 1ב לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, קובע כי "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה תהיה ישיבתו בישראל על פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". חוק הכניסה לישראל נוקט בלשון הסמכה רחבה ואינו קובע אמות מידה להפעלת סמכות זו של שר הפנים . אכן, העיקרון המקובל במדינות הדמוקרטיות הינו כי למדינה שיקול דעת רחב בנושא כניסתם של זרים לתחומיה ואין לו לזר הזכות לבוא לארץ, אם כתייר ואם כתושב (השווה בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים

, פ"ד כז(1) 113, 117). כפועל יוצא של מהות הסמכות, שיקול דעתו של שר הפנים

בנושאים כגון אלה הוא שיקול דעת רחב. עם זאת, שיקול דעת זה נתון לביקורתו של בית המשפט כשיקול דעתה של כל רשות אחרת במסגרת עילות הביקורת הרגילות שחלות על הפעלת שיקול הדעת. כעזרה וסיוע לשר הפנים בהחלטותיו, במיוחד בעניינים קשים, הוקמה הוועדה הבין-משרדית לענייניים הומניטאריים.

אחד השיקולים שבהסתמך עליהם מעניק שר הפנים היתר שהייה בישראל לפי חוק הכניסה הוא השיקול ההומניטארי, וזאת בהתקיים מקרים חריגים או מיוחדים. מגדר סמכותו של שר הפנים יכול הוא להעניק היתר לזרים אשרת רישיון לישיבת קבע ובנסיבות חריגות משיקולים הומניטאריים הוא גם עושה זאת לא פעם. מקל וחומר רשאי השר להעניק היתר שלא לשהיית קבע לכל תקופה הנראית בעיניו, אם הנסיבות מצדיקות זאת.

עניינם של אנשים חולים וזקנים הנזקקים לעובדים סיעודיים דרך קבע הביא את המחוקק לתיקון 13 לחוק הכניסה לישראל, המאפשר באופן עקרוני שהייה חסרת גבולות של העובד הסיעודי בארץ והוא תלוי ברצונו החופשי של המטופל או בעצם קיומו של המטופל. הארכת התקופה אכן באה למי שהגיע לישראל באופן חוקי והוא עסק כבר מלכתחילה כעובד סיעודי על פי היתר כדין.

במקרה דנן ענייננו במי שנכנסה לישראל כתיירת והמשיכה לשהות בה שלא כדין. המשיבים סבורים כי עותרת זו שהערימה על שלטונות המדינה ראוי לה כי תורחק מהארץ וכי היא עצמה איננה זכאית לכל התחשבות מטעם הומניטארי או מטעם אחר. עוד הדגישו המשיבים כי עניינו של המטופל, מצבו הרפואי והאישי אינו יכול להוות נימוק ו/או בסיס לקביעה כי מדובר בעניין הומניטארי חריג המצדיק דיון בנושא בפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים.

אין אני סבורה כי עניינו של המטופל איננו ראוי להתחשבות ואין הוא ראוי לסעד. וגם אם יש בכך משום מחילה לעובד הזר בגין התנהגותו, המטופל איננו ראוי לעונש. במקרה דנן, שהוא בין המקרים החריגים ויוצאי הדופן מבחינה הומניטארית – העותרת 1 בת 87, ניצולת שואה – ומן הראוי כי העותרת 2 תמשיך ותטפל בה, וזאת לאור מחלותיה, גילה המתקדם ותלותה במטפלת הספציפית. בעת"מ 1298/05 קובעת כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל:

"מדיניות של הרחקת זרים ממדינה ללא התחשבות בשיקולים הומניטריים אפיינה את מדינת סדום המקראית. כך נאמר במקורותינו: 'אמרו [אנשי סדום]: הואיל וכסף וזהב יוצא מארצנו, למה לנו עוברי דרכים? אין אנו צריכים שיבוא אדם אצלנו, שאין באין אלא לחסרנו! בואו ונשכח תורת רגל [=שוהים זרים] מארצנו' (סנהדרין קט ע"א). הכסדום היינו?"

בעת"מ 232/05 אליזבט דוצ'ה נ' משרד הפנים

, קבע כב' השופט אזולאי:

"מאידך גיסא, מקובלת עלי מסקנתה של השופטת פלפל, שאופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, על פי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, והכללים ההומניטריים הנטועים הן במורשת ישראל והן בזכויות יסוד האדם המחויבים מאופיה של המדינה כמדינה דמוקרטית, מחייבים אותנו למאמץ עליון למציאת מענה למצוקת האלמנה, במקרה זה – הקשישה הסיעודית והגר, במקרה זה – העובדת הזרה"

(ההדגשות אינן במקור).

בעת"מ 246/05 קמרט נפשיה נ' משרד הפנים

, הכירה כב' נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסידה ארד, בקשר התלותי החזק שמתפתח בין מטופל למטפל, וקבעה:

"בנסיבות אלה, היה על המשיבים להחיש את תשובתם. משלא עשו כן, במשך למעלה משלוש וחצי שנים, הביאו במחדלם להעצמת תלותה של עותרת 1 בעותרת 2 וליצירת הקשר ההדוק אשר ניתוקו עלול לגרום לתוצאה הרת אסון".

אשר על כן, ובנסיבות העניין, הייתי סבורה כי הוועדה הבין-משרדית לענייניים הומניטאריים ראוי לה שתדון גם במקרים של אזרחי המדינה הזקוקים לסעד הומניטארי ולא רק זרים הזקוקים לסיוע כזה. בכל מקרה, לאחר שהמשיבים סירבו להעביר את העניין לוועדה הבין-משרדית, ובנסיבותיה של העותרת 1 עצמה, אני קובעת כי מן הראוי ליתן לעותרת 2 אשרת עבודה סיעודית על מנת שתוכל לסעוד את העותרת מס' 1. הכל תוך התחייבות כי תצא את ישראל מיד כשתידרש, עם סיום עבודתה במחיצת העותרת 1. בעניין זה גם תופקד ערבות בנקאית מתאימה כפי שתוחלט על ידי המשיבים.

בכפוף לאמור לעיל, העתירה התקבלה, אך בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לחיוב בהוצאות.

ניתן היום כ"ז בתמוז, תשס"ו (23 ביולי 2006) בהעדר הצדדים

קובו אסתר, סגן נשיא

עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 1616/05 ינינה סולנז', ברברה זאיונץ נ' שר הפנים, משרד הפנים (פורסם ב-ֽ 23/07/2006)