לא במקרה אחד ולא בשניים, מגלה המדינה חוסר רגישות משווע, כאשר היא מענישה את הילדה שהתייתמה בעונש חמור נוסף. עכשיו עליה לעזוב את ישראל עם אמה, שנותרה חסרת מעמד. מעונש זה נפגעים גם מעגלים נוספים. ההורים של הבעל שנפטר, אחיו ואחיותיו וכל בני משפחתו, שעתה עליהם להיפרד גם מבתו האהובה.
איילת בת ה – 11 גדלה בשנים האחרונות לצידו של אבא שחלה במחלת הסרטן. אימת המוות ריחפה בבית בשנים אלה, ואכן, אחרי כשלוש שנים, ולמרות הטיפול המסור שהרעיפה עליו בת זוגו, ואמה של איילת, יולנדה, עמוס נפטר.
אבל כבד נפל על המשפחה הקטנה, וגם על המשפחה המורחבת. סבתא מסעודה היתה קשורה מאוד לבנה וכן למשפחתו הקטנה, ובמיוחד לנכדה האהובה, איילת.
כשהגיעה יולנדה אל משרד הפנים להאריך את האשרה שבידה, אחרי כמה חודשים, היא התבשרה בבשורה הקשה כי האשרה שבידה לא תוארך, כי עמוס איננו עוד בין החיים, וכי עליה לעזוב את הארץ. עמוס איננו בחיים ואין מערכת זוגית יותר, שתקשור את יולנדה לישראל, באופן חוקי. ליולנדה בוודאי יש קרובי משפחה בפיליפינים, וזו מערכת קרובי משפחה קרובים יותר, ולכן עליה לעזוב את הארץ.
יולנדה בוודאי שלא תשאיר בארץ את בתה הצעירה איילת בת ה – 11, ולכן נגזר גם על איילת לעזוב את ישראל, למרות שלאיילת אין בעיית מעמד בישראל. איילת היא אזרחית ישראלית.
וכך, יולנדה ואיילת ההמומות מגיעות אלי למשרד. גם סבתא מסעודה מתקשרת בוכה, ומבטיחה שאת אולם בית המשפט ימלאו כל אחיו ואחיותיו של עמוס, בני זוגם וילדיהם. כולם יבכו שם אם ייגזר על יולנדה ועל איילת לעזוב את הארץ.
"למה מגיע לנו עונש כזה, זועקת סבתא מסעודה. קודם עמוס הלך, ועכשיו אני אאבד את איילת? איך מענישים ככה את איילת שעליה לעזוב את משפחתה היחידה שהיא מכירה? עליה לעזוב את כל חבריה בבית הספר? היא תעבור לארץ בה היא מעולם לא ביקרה ואת שפתה איננה יודעת?"
כך בוכה הסבתא וכך בוכה גם איילת.
במקרה הראשון שלי הייתי בטוחה שאני מנצחת את המקרה, כמו שנהוג לומר, בידיים קשורות מאחורי הגב, אך לא.
בבית הדין לעררים, ערכאה שאמנם די "שפוטה" של משרד הפנים, נקבע כי על יולנדה (ולכן גם על איילת) לעזוב את הארץ.
למרבה הפליאה, גם שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים לא נרעשה כשטענתי ש"המדינה מורידה על ראשה של איילת פטיש חמש קילו", אחרי מותו של אביה והיותה עתה יתומה.
רק כשהגעתי אל בית המשפט העליון, אל השופטים עוזי פוגלמן, מני מזוז ועופר גרוסקופף, שבה אלי התקווה הראשונה. גם הם נרעשו מהעונש שהמדינה גוזרת על ילדים ישראלים שהתייתמו.
וכשהיצגתי חוות דעת פסיכולוגית שקבעה כי לאיילת ייגרם נזק נפשי כבד אם תאולץ להגר מהארץ בגיל 11, בעל כורחה, תהה השופט מני מזוז, האם אנו זקוקים לחוות דעת פסיכולוגית כדי להבין עניין כה פשוט? האם אין זה ברור כי לאיילת ייגרם נזק נפשי כבד אם תאולץ לעזוב את ארצה, בה נולדה וגדלה עד לגיל 11, ואת משפחתו של אביה שנפטר, כולל סבתה האהובה?
יולנדה ואיילת נשארו בארץ, ואחריהן גם אלאונורה וענבל, ומריה ואליאור. אין מענישים ילד כי אביו או אמו נפטרו. אין הוא אשם באסון שקרה לו.
コメント